תרופה משפטית להורים מנוכרים מילדיהם (הבגירים והקטינים כאחת)

מאמר זה מהווה קריאה נרגשת ל*הורים מנוכרים מילדים בגירים כקטינים, ולמשפטנים העוסקים בתחום ניכור הורי, "להרים את הכפפה" ולתבוע על סמך טיעון משפטי חדשני לצורך הגשת תביעה בגין ניכור הורי, בישראל 2021

(תאריך פרסום 10 בינואר 2021)

בית משפט לענייני משפחה.jpg

לכול ההורים המנוכרים ולעורכי הדין המומחים בתחום זה של דיני משפחה, להלן תזכורת/רענון לנוהל מספר 2-20 שיצא מכבוד נשיאת ביהמ"ש העליון, השופטת אסתר חיות, ונכנס לתוקף ב-25.10.20

 

נוהל זה פותח חלון הזדמנויות, מעצם קיומו, להורים מנוכרים (מילדים בכול גיל), להגיש בקשות לסעד דחוף, ובה בעת מאפשר הגשת תביעות על עבירות, הכלולות בחוק העונשין, באמצעות טיעון חדשני.

הבעייתיות המשפטית (והטיפולית) בישראל לעניין  מה שמכונה "ניכור הורי"

והצורך במציאת פתרונות ישימים במצב הקיים - הקדמה מתבקשת

* "ניכור הורי" הינו מונח/כותרת שנויה במחלוקת עולמית בקרב מקצועות הסקטורים הטיפוליים (פסיכיאטרים, פסיכולוגים,עו"סים ועוד) ובשל מחלוקת עולמית זו, נפגעת היכולת לייצוג "ענייני" של הבעיות המשפטיות, הפרטיות והחברתיות הנובעות ממנה.

* לטבע האנושי נטייה להתייחס לבעיות על פי הכותרת שמוענקת להן - ל"מגירה" אליה ניתן לקטלג כול בעייה...

* קורה שמתעלמים מהמהות של הבעייה ומתמקדים בכותרתה/ב"מגירתה" התפלה - דבר שמוביל לפספוס ו/או ל"עיוורון סלקטיבי" כשבאים  לפתור אותה, ומן הסתם להסקת מסקנות שגויות/מוטות על רקע הטבע האנושי...

* הדיון של אנשי המקצוע בתחום הפסיכיאטרי ובעיקר של הקובעים את ההגדרות והאבחנות שתופענה ב-DSM (הוא ספר כלל עולמי לאבחנות והגדרות, המשמש את מקצועות הטיפול הרגשי/הנפשי, ברחבי העולם והמהווה להם "סמן ימני") - תורם לבלבול המשפטי, החברתי והציבורי.

* מסתבר שלמונח "ניכור הורי" לא ניתן לייחס הגדרה מקצועית פסיכיאטרית של תסמונת. אך זה שלא ניתן לעשות זאת (היות שביטוייה עלולים להשתנות בין נפגע לנפגע, כלומר הקליניקה של הנפגעים איננה בהכרח אחידה) - לא אומרת שמישהו שולל את הפגיעות ו/או את השלכותיהן.

*לפיכך, מתייחס ה-DSM לעניין "ניכור הורי" כאל התעללות *פסיכולוגית/נפשית בילדים. התעללות שבמי מסעיפי ההגדרה מופיע מחולל הפגיעות כדמות משמעותית לנפגעים.

* בשל הוויכוחים המקצועיים על טהרת ההגדרות הנפשיות/הפסיכיאטריות, נמנעות מהורים *וילדים פגועי "ניכור הורי" במדינות רבות בעולם, ובוודאי שבישראל, תמיכות, סעדים ותרופות משפטיות חד-משמעיות.

* מדינות כמו צרפת, קנדה, בריטניה ועוד, פתרו את הבעייה המשפטית בכך שחוקקו חוק בדין העונשין לגבי התעללות נפשית/רגשית (לרווחת כלל אזרחיהן ותושביהן, ללא הבדל גיל, מגדר וכו').

* בעייה נוספת בתחום הטיפול המשפטי בישראל לעניין "ניכור הורי" וחומרת השלכותיו והשפעותיו על החשופים לו, נובעת מרמות ה"בורות" לגבי התופעה והטיפול בה (הן בקרב משפטנים והן בקרב מקצועות הטיפול) - כי כן, גם בתחום הטיפול בנפגעים (ולא רק בתחום ההגדרות והאבחנות) קיימות גישות סותרות, או שאינן עולות בקנה אחד האחת עם השנייה. וכן, מובילים עולמיים בתחום הטיפולי לא בהכרח מסכימים עם גישות עמיתיהם הבכירים לא פחות... וכן יש פוליטיקה ו"קנאת סופרים" גם בתחום הטיפולי...

* המצב שקיים כיום בישראל בתחום ספציפי זה של התעללות נפשית/רגשית בילדים, הנובע מהסתה של הורה אחד/ת כנגד ההורה השני/ה, הוא של העדר חוק, נהלים ואכיפה המעוגנים בחוק והעדר עונשים על העוברים אותו.

** יתרה מזאת, הסוג הספציפי של התעללות רגשית זו (ניכור הורי), הינו התעללות רגשית/נפשית מתמשכת, המתחילה בילדות המוקדמת וממשיכה ו"מתוחזקת" לכול אורך חיי המתעללים רגשית (בעוד השלכותיה החמורות ממשיכות, ללא טיפול נאות, בנפגעים לכול משך חייהם ולא חדלה, אם אם ההורה המנכר/ת הלכו לעולמם). אך המחוקק ובתי המשפט השונים (למשפחה, לנזיקין, לפלילים) מתייחסים לתופעה זו של התעללות נפשית/רגשית, שהחלה בילדות כאל תופעה שחל עליה ועל השלכותיה לבגירים/בוגרים חוק ההתיישנות - דבר שאיננו נכון - לא ברמה ההגיונית, לא ברמה המוסרית ולא ברמה של צדק ורווחה חברתית.

* "ניכור הורי"/התעללות נפשית-רגשית בילדים (ובהוריהם) מוצף ו/או עולה רק בדיונים על משמורת קטינים. דבר המונע מהורים לילדים בוגרים לא רק להגן עליהם, אלא "להיפרע" מהמעוולים בדין העונשין.

ובמילים אחרות - קשה להוכיח ניכור הורי בקטינים בישראל ובלתי אפשרי להורה או לכול יישות שהיא, להגן על בוגרים שאינם בגדר, לא עלינו, "חסויים" ו/או חסרי ישע. השנים יגידו למקצועות הטיפול בישראל, נכון להיום (יותר ממה שכול מומחה עולמי יגיד) עד כמה הם "צדקו" בגישה הטיפולית עליה הם המליצו בעוד הילדים בגדר קטינים. כי מהעדויות העולות ממחקרים מדעיים ומהעוסקים והמומחים העולמיים בשטח - בהעדר טיפול הולם, גם אם מתקיים קשר כלשהו בין הורים שנוכרו ע"י ילדיהם הקטינים, הוא הולך ונשחק עד-דק בבגרותם. קשר שמרוקן מתוכן, נועד "לסתום פיות". 

נוהל 2-20, מעצם קיומו המשפטי/חוקי והוראותו הגורפת לכול בימ"ש לענייני משפחה בישראל, מאפשר "נקודת אחיזה" משפטית, שאיננה נובעת מפסיקה של שופט/ת זה או אחר, ופותח פתח הן לבקשה להחיל אותו על הורים וילדים בכול גיל והן לתביעה בדין העונשין כנגד *המעוולים/מבצעי העבירה החמורה של התעללות נפשית/רגשית, הן כלפי ילדיהם והן כלפי ההורה שנוכר.

נוהל זה, בשילוב עם חוק ההתיישנות על עבירות פשע שדינן 7 שנות מאסר ומעלה, המנויות בתוספת הראשונה ב' (15 או 23 שנות התיישנות) שקובע כי :

"עבירות פשע – כדוגמת עבירות המתה; עבירות בטחון; עבירות חמורות כלפי קטינים; עבירות מין; גזילת חירות ועוד – שדינן 7 שנות מאסר ומעלה, המנויות בתוספת הראשונה ב', מתיישנות בחלוף 15 שנה מיום ביצוע העבירה". ומוסיף ש: "יחד עם זאת, במידה שבידי הרשות ראיה המהווה אמצעי ביומטרי (טביעת אצבע, DNA, או תצלום פנים) אשר יש יסוד סביר להניח כי באפשרותה להוכיח את זיהוי החשוד או את הקשר בינו ובין ביצוע העבירה, תעמוד תקופת ההתיישנות בעבירות המנויות לעיל על 23 שנים."

- פותח פתח לטיעון החדשני:

I

א) מאחר שנושא הנוהל (כותרתו) הינו: "טיפול בתי המשפט לענייני משפחה בהליכים דחופים, שעניינם חשש לפגיעה במוגנותם של ילדים והבטחת הקשר בין הורים לילדיהם"

 

ב) ומאחר שנוהל 2-20 עוסק בילדים והורים שנוכרו,

 

ג) ומאחר שכול הורה שנוכר/ה ממשיכים להיות הורים לאותם ילדים (בין אם בגירים ובין אם קטינים) ואותם ילדים מנוכרים לנצח יהיו ילדיהם של ההורים המנוכרים

ד) ומאחר שהעבירה ממשיכה להתבצע וממשיכה לפגוע בבגירים/בוגרים, כשההורים המנכרים ממשיכים "לתחזק" אותה

 

II

הרי שנוהל זה אמור לחול ולהיות תקף גם במצבים של "ילדים" בגירים! הנוהל הרי עוסק בצורך להגן על הילד ועל שלמותו ובה בעת להגן על הקשר בין הורים לילדיהם.

נוהל 2-20 מתייחס לפגיעה מהותית בזכות יסוד (המוגדרת באמנת האו"ם) של כול ילד לקיום קשר עם שני הוריו ובזכות הילד למוגנות בקשר עם מי מהוריו.

דיון:

אמנם הנוהל מזכיר, שהזכות להגנה מעין זו "שמורה" רק לילדים קטינים (ומתוקף אמנת זכויות הילד של האו"ם, עליה חתומה גם ישראל), אך במהותו מתייחס לקשר שבין הורים לילדיהם ולחשיבותו. ומאחר שלא חלה כל התיישנות על העובדות בשטח, שילדים בכול גיל ימשיכו להיות הילדים של אותם הורים ולהפך עד בכלל - ומאחר שמימלא ידוע וברור שניכור הורי (או בלשון הנוהל פגיעה בקשר בין הורה לילד) הינו פגיעה מתמשכת לאורך שנים ולא אוסף של "אירועים" (כמו, להבדיל, במקרים של התעללות גופנית או מינית), לא יעלה על הדעת שהמחוקק "יפלה לטובה" זכויות יסוד טבעיות של אדם כלשהו בין אם ילד ובין אם הורה על רקע גילו!

 

בנוסף, לא יכול לחול כול חוק התיישנות על פשע מתמשך שהחל בגיל ילדות וממשיך (ואף מחמיר) בבגרות. פשע שבוצע (וממשיך להתבצע) על ידי ההורים המנכרים ועל העוולות שעוולו בילדיהם-הם מאז היותם פעוטים קטינים ובהורה השני (למעט, אולי, חוק התיישנות לעבירות שדינן 7 שנים ויותר). עוולות שפגיעותיהן פוגעות לא רק בנוגעים בדבר, אלא גם בחברה כולה, בה הנפגעים ממשיכים "להתקיים" והפוגעים/העבריינים ממשיכים לצאת מורווחים.

כלומר, כול עוד שהנוהל הזה בתוקף (ושמטיב להגדיר את חשיבות הקשר בין הורה לילד/ה ואת חומרת העדרו, אם מעצם קיומו ואם ממהות תכנו וכן את הצורך להגן על ילדים), ניתן ורצוי להגיש תביעה על רקע ניכור הורי/התעללות נפשית, כול עוד גילם של ה"ילדים" המנוכרים (לעת עתה) לא עובר את גיל 41 השנים (פחות יום).

 

נוהל זה "מאפשר" מעצם קיומו ונוסח תכנו את "שייוכו" לחוק העונשים, תחת עבירות חמורות כלפי קטינים (המדובר גם בהתעללות נפשית/פסיכולוגית לכול משך הניכור בקטינים ועל גזילת החירות, של קטינים ובוגרים כאחת).

אין ספק שניכור הורי הינה עבירה חמורה כנגד קטינים - עבירה שחוק ההתיישנות לגביה יכול לחול, אם בכלל, רק לאחר 23 שנים - עד הגיע אותם קטינים לגיל 41 שנים (פחות יום).

ברור שגם הפגיעה בחירותם של ההורים שנוכרו ומתוקף התייחסותו של הנוהל אליהם, מתאפשרת הגשת תביעה ונוצרת עילא משפטית להורים מנוכרים - לתבוע את ההורים המנכרים על גזילת חירותם להיות בקשר עם ילדיהם!

(להזכירכם, מרגע הגשת תביעה כלשהי "מאפסים" את ההתיישנות).

* להערכתי, במצבים בהם, לא עלינו, להורים מנוכרים מידע אמין וקביל לגבי הדרדרות במצב בריאותו של ילדם הבוגר/ת (הגופנית ו/או הנפשית), או במצב קיומי ירוד שלו/ה, הסיכויים להגן על ה"ילד/ה" בהגשת בקשה לסעד דחוף או זמני ובמקביל לה להגשת כתב תביעה נגד ההורה המנכר/ת - גבוהים.

טיעון משפטי חדשני.jpg

תקציר הטיעון:

1) הורים נשארים הורים לילדיהם, ללא כול קשר לגיל ילדיהם.

2) ילדים בוגרים הם עדיין ולתמיד הילדים של הוריהם מיום לידתם ועד בכלל.

3) התעללות נפשית/פסיכולוגית בילדים קטינים, פוגעת במוגנותם ובזכות היסוד

שלהם לקשר עם שני הוריהם והינה בגדר עבירה חמורה כלפי קטינים (כעולה

מחוק ההתיישנות לעבירות ולענישה)

4) בין אם המדובר בילדים קטינים או בבוגרים, המדובר בעבירה מתמשכת והשיוך של ילד להוריו ו/או השיוך של הורים לילדיהם קיים מיום לידת הילדים ועד בכלל ואינו תלוי גיל.

5) ניכור הורי/הפגיעה בקשר מתחילה להתבצע בילדות המוקדמת ו"מתוחזקת" ע"י ההורה המנכר/ת/הפוגעני בשוטף.

6) נוהל 2-20 מתייחס לקשר בין ילדים להוריהם ולהיפך ואין להעלות על הדעת שהמחוקק יפלה לטובה בתחום זכויות היסוד הטבעיות של כול ילד/ה ואדם לקשר עם הוריו, על רקע גיל (בעוד אותה עבירה ממשיכה להתקיים בבגרות).

7) חוק ההתיישנות לעבירות שדינן מאסר מעל ל-7 שנים מתייחס, בין השאר, לעבירות חמורות נגד קטינים ולגזילת חירות (בכול גיל).

 

מסקנה:

 

מאחר שפגיעה ו/או ניתוק הקשר בין הורים לילדיהם הוא התעללות נפשית בילדים, המהווה עבירה חמורה כלפי קטינים (כמשתמע מלשון הנוהל ומקיומו) ומאחר שניתן לקבוע בוודאות שילדים מנוכרים עברו בקטינותם ערעור/פגיעה בקשר עם מי מהוריהם (שלימים הפך/ה להורה המנוכר/ת), הרי שגם תביעות למען ו/או בגין ילדים בוגרים עד גיל 18+23 (41), הן קבילות משפטית (וניתן גם "להיפרע" מההורה התוקפן על השלכות הפגיעות בילדים על ההורה שנוכר (ע"פ הדין הפלילי) - הרי הוא/היא שהיו המטרה מלכתחילה, בעוד הפגיעה בקטינים הייתה "רק" תוצר לוואי...

* עצם קיום הנוהל 2-20 מדבר בעד עצמו ומצביע על חומרתה של התעללות נפשית/רגשית/פסיכולוגית, השוללת מילדים קשר עם מי מהוריהם  וחומרת השלכותיה. כלומר שמהות הנוהל ה"מגדירה" ניתוק קשר בזדון ובכוונת מכוון, בין הורים לילדיהם, מאפשרת את החלת והכללת ניתוק הקשר הזה בילדים, בהגדרתו של חוק ההתיישנות לעניין עבירות חמורות כלפי קטינים ו/או גזילת חירות (בין אם את חירות הילדים לקשר עם מי מהוריהם ובין אם מחירות ההורים לקשר עם ילדיהם).

* לדעתי, ממילא יוצא/משתמע, שנוהל זה מאפשר הגשת תביעה במקביל כלפי ההורה המעוול/ת במצב של קטינים.... נגד הורה מנכר/ת שזוהה ככזה בפסיקת בימ"ש בעניין משמורת בקטין/ה, היות שנוהל זה, כול עוד הוא בתוקף,  מגדיר את חומרת ניתוק הקשר בין הורים לילדיהם, ואת חשיבות הקשר ומהווה מסמך משפטי לכול דבר ועניין (בשלב זה) עד אוקטובר השנה...

lightning-bolt_edited.jpg

לנוכח המידע שנוסף אמש (29.02.2021) למאמר ההדרכה לחברי האתר, למציאת המטפל/ת הנכונים והראויים לך, מתבקשת השאלה:

אם רק אבחנה פסיכיאטרית היא שתופסת משפטית בפני בימ"ש (רק אבחנה של מי שהוסמכו כפסיכיאטרים), מדוע חורגים ביהמ"ש והמחוקק, בישראל, מהנחיותיהם במקרים של טענה ו/או ספק לניכור הורי? מדוע הם  נשענים רק על הערכות, תסקירים וחוו"ד של עו"סים, מבלי לפתור מלכתחילה את כול הדילמות בנדון עם בקשה לחוו"ד פסיכיאטרית, לגבי קיומה של הפרעת אישיות מאשכול ב' של ה-DSM בקרב מי מההורים? הרי בעניין חובת קיומה של הפרעת אישיות של הורה לצורך קביעת ניכור הורי, קיימת תמימות דעים כלל עולמית (אפילו בקרב מומחים שחלוקים בעניין הגישה הטיפולית), לגבי העובדה שקיום של ניכור הורי נובע אך ורק מהפרעת אישיות של אחד ההורים.

לא היה יותר פשוט לקבל חוו"ד מפסיכיאטר מומחה מטעם בימ"ש, לגבי מצבו הנפשי של כ"א מההורים הניצים? עוד קודם לכול התסקירים של עו"סים ושות'? עוד קודם לדיונים? היות שבהעדר אבחנה של הפרעת אישיות מאשכול ב' של הפרעות האישיות ב-DSMV - לא קיים ניכור הורי!

להלן קישור למאמר שמופיע באתר של משרד עו"ד פרידמן שות':  https://www.fridmanwork.com/ADVX-lawyer106042.html

המדובר בתביעה שהוגשה ע"י הפרקליטות כנגד זוג הורים בגין התעללות קשה בכול ילדיהם. התעללות גופנית קשה שממנה נבעו הפגיעות הרגשיות/הנפשיות של הילדים. ולא, לא היה בה כול אלמנט של ניכור הורי. מה שמעניין בתקציר המובא באתר ומה שרלוונטי, בעיניי, לנושא ניכור הורי, הינו פירוט השיקולים של ביהמ"ש בבואו לפסוק את העונש. ביהמ"ש מתייחס למעשי ה*אם-המתעללת כתוצאה של הפרעת אישיות, שבעיניו אינה פותרת מעונש. כמוכן, מצטט המאמר את אחד הילדים, שטוען כי מה שרודף אותו אלה לא ההתעללויות הגופניות שחווה, אלא הרגשיות/נפשיות... ממקרה זה גם עולה ובולטת כול המורכבות במערכות יחסים בין הורים לילדיהם.

וכמו בכול המחקרים המדעיים שבוצעו בתחום של התעללות בילדים (הן גופנית והן נפשית/רגשית) - אהבת הילדים להוריהם  המתעללים, איננה מועמת...אהבה שנובעת מ*תסמונת שטוקהולם... (ולכן מונעת מילדים לראות ו/או להכיר ברמות הנזק שהם ניזוקו - אהבה שדורשת שאדם ו/או גוף אחר יצא להגנתם וייצג את האינטרסים שלהם ושל החברה בה הם חיים).

הערת עורך: 

סיפור הרקע למאמר זה:

לפני כשנתיים יצרה אתי קשר אמא מנוכרת, לביאה לוחמת. מצבו הבריאותי של הבן הבוגר והמנוכר לה היה בכי רע, בעוד היא נאבקת באביו בבימ"ש לענייני משפחה ומתפלשת עד עפר כדי שיאפשר לה להתראות עם בנה. לדבריה, לאבי בנה דווקא התאים שילדו יהיה במצב אנוש, היות שזה היווה את קלף המיקוח/מכבש הלחץ של האב עליה. העדויות הרפואיות מזעזעות והדיונים נמשכים ונמשכים, כשהאבא מערים מדי פעם עוד קושי, עוד "סחיטה". בימים אלה ממש היא לקראת הוויתור הסופי שנותר לה, כדי לזכות ולהציל את בנה... להעביר את המעט שנותר לה לידיו, להיוותר "ברחוב", אך להצליח להציל את חייו ואת בריאותו של בנה הבוגר. בן שלא הוחזר כפי שסוכם בינה לבין האב, לביתו-ביתה בהיותו בן 13... ה"ילד" הוא כיום כבן 25.  בריאותו הגופנית ירודה, אך ניתן לשפרה משמעותית בטיפול נאות. האמא הלביאה מסרבת בתוקף לבקש להכריז עליו כעל חסוי - היות שה"ילד" כן תבוני, כן מתמצא - הוא "רק" נפגע של ניכור הורי והפך, שלא מדעת, ל"שבוי" של אביו ולקלף המיקוח הכי משמעותי שלו.