ו...פגיעה וודאית
בבריאותך הגופנית

בין אם אתם שוללים על הסף, מכחישים במרץ, מדחיקים ומתעלמים מהעובדה המרה,

שאתם אוהבים ונמצאים בקשר משפחתי או זוגי עם מתעלל/ת רגשית סמוי/ה (לעצמכם ו/או לסביבה),

על הגוף שלכם אתם לא יכולים "לעבוד".

​

הגוף של כולנו חכם יותר מאיתנו! הוא יודע  ומודע לאמת הרבה לפנינו.

​

נכון, המוח האנושי אינו מסוגל לתפוס/להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי (ההתנגשות השכלית רגשית),

שנוצרת בו. זאת, לנוכח רגשות ותחושות אהבת אמת (לאבא/אמא, אח/ות, בן/ת זוג...), שמופנים כלפי

מושאי אהבה שמנצלים ו"שואבים" את כל הטוב שבך (ובחלקו הארי של משך הקשר אינם עונים

ו/או נענים לך באותה מטבע של אהבה). לכן המוח "משכנע את עצמו/אתכם", פעם אחר פעם,

שאולי משהו "דפוק" בו... (הזיכרון, הרגישות והפגיעות שהוא פיתח ו/או חש, יכולת ורמת הבנתו/פרשנותו

ותפיסתו, שנדמה כי מדרדרים או הולכים ונפגמים לנוכח דברי האהוב/ה ו/או הדמות המשמעותית לנו,

שנשמעים משכנעים...). 

המוח האנושי מתקשה לקלוט איך זה שאדם שאמור בהגדרה לאהוב ולרצות בטובתו (כמו אבא או אמא),

חבר/ת נפש, או אדם (גבר או אישה) שהוכיח עצמו בתקופת החיזור/תחילת הקשר כאוהב, מבין, תומך, מתחשב...

(הוסיפו ככל העולה על רוחכם), יכול "בין לילה"לשנות את עורו.

​

המוח האנושי מתקשה לקבל את האפשרות הזו - שהאדם הכה אהוב עליו, איננו האדם שהוא 'מתהדר' להיות.

בין אם תחת כותרת של קרבה (שברור לכול שאבא ואמא רוצים בטובת ילדיהם, שאחים ואחיות אמורים להיות חברים),

ובין אם בזוגיות (בעיקר כשהיא טרייה) ואפילו בחברות "רגילה" (שלימים תתפתח

לחברות נפש) - המוח זוכר את הטוב שחווה, עד לרגע המעבר לחיים משותפים,

ומסרב להאמין שהבן/בת אדם בהם הוא התאהב הוא בעצם פרזיט ו/או עלוקה רגשית).

כי בשני המקרים הבנאדם שחווה את הדיסוננס הקוגניטיבי, את הפער המחשבתי-רגשי הזה - אותו אדם

יוצא בעיני עצמו "דפוק", כי: 1) איך זה שהתאהבתי (או אני כה אוהב/ת) במתעלל/ת:  ו-

2) אם זה המצב, איך זה שאני לא מצליח/ה לנתק קשר/להתרחק?

​

זהו מעין מלכוד 22 של "אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי"... 

​

זכרו - המתעללים הסמויים הביאו את יכולת ההסוואה והמשחק שלהם לדרגת אומנות שאין שני לה.

במערכות יחסים בלתי מחייבות וקצרות טווח, הם מסוגלים להיות האנשים הכי מדהימים שאי פעם פגשתם. הקונצנזוס

לגבי כך יכול להיות מקיר לקיר ומשותף לכל מי שמכיר אותם מהעבודה, או חברתית ואפילו קרובי משפחה (שלא מדרגה ראשונה

אליכם). בהנחה שאתם במערכת יחסים מחייבת (משפחתית או זוגית) עשו ניסיון: רשמו לעצמכם את התאריך הבא שהמתעלל/ת

לכאורה "חזרו להיות" ולנהוג כלפיכם בדרכים של "נועם ואהבה". נהלו רשימה ואולי תגלו "במפתיע",

שאתם מסוגלים לזהות דפוס התנהגות שחוזר על עצמו.

 

גם תחת איום אמיתי וממשי של אקדח טעון לרקה - נדיר עד בלתי אפשרי שאדם שמשחק תפקיד של מישהו שהוא/היא לא

- יוכל להתמיד בתפקיד בו הוא/היא בחרו להיות מעל ל-3 חודשים ברצף! (לא לחינם הביטוי "100 ימים של חסד").

המתעללים הסמויים יודעים לעשות רושם מעולה לתקופות קצרות (ומסוגלים "לעבוד חופשי" גם על אנשי

מקצוע רבים וטובים למדי מהתחום הטיפולי).

 

מה? לא שמתם לב שאתם במעגל קסמים בקשר עם אותו אהוב/ה? כי אם לא - זו לא אשמתכם!!!! 

- זה המבנה של המוח האנושי וכולנו רק בני אדם. המוח האנושי פשוט מסרב להאמין!

ומכיוון שבמצבים של התעללות רגשית סמויה, לא ניתן לסמוך לא על המוח ולא על ההיגיון שלכם ----

הקשיבו לגוף שלכם!!!! סמכו עליו בעיניים עצומות וב-100%. הגוף שלנו לא טועה!

הגוף שלכם "מודיע" לכל מי שעברו ו/או עדיין עוברים התעללות רגשית סמויה שהוא קורס

תחת עול ה-PTSD - התסמונת הפוסט-טראומטית, בה לקיתם ( גם זה ב99% של המקרים).

יתרה מכך, פר' קיפ וויליאמס מאוניברסיטת פרדו שבארה"ב, הוכיח מחקרית שהגוף נפגע

בזמן התעללות רגשית! >>>המשך קריאה

​

למה אתם מסרבים להקשיב לגוף שלכם???! אמיתות חייכם ובחירותיכם חרוטות בו!

לא!!!! זה לא עניין של גיל, או של כל "צידוק" אחר שמצאתם, כדי להסביר לעצמכם תופעות

גופניות שהחלו להתפתח ו/או להתעצם עם התהדקות ו/או התארכות הקשר שלכם עם המתעלל/ת.

 

תתפלאו לדעת שגם תינוקות בני יומם מגיבים גופנית על מצוקות רגשיות בדרכים ותופעות

(סימפטומים) שאינן שונות משל מבוגרים. ד"ר אדית מרטון, הרופאה שהקימה את

המחלקה לתופעות פסיכוסומטיות בתינוקות וילדים בתה"ש, הייתה מודעת לכך עוד בתחילת שנות ה-80'.

הסבל ממחלה פסיכוסומטית זהה לסבל שנובע מכול מחלה על רקע אחר והטיפול זהה.

(מעבר לתמיכה ולטיפול הרגשיים שמתבקשים למחלות פסיכוסומטיות - הטיפול הרפואי בתופעות אלה

זהה לטיפול של כל חולה אחר - טיפול תרופתי והמלצות רפואיות). ההבדלים בין כל מחלה על רקע פסיכוסומטי

לבין מחלה ופגיעה גופנית על רקע אחר הוא - שברגע שמרחיקים או מתרחקים מהגורם (הטריגר) להתפרצותה,

וכול עוד שאין המדובר במחלה פסיכוסומטית "שהתקבעה" לאורך שנים ופגעה בתפקודם של אברים אחרים,

הגוף מתחיל להחלים את עצמו, בדומה למה שמתרחש במצבים של תגובות אלרגיות. מרחיקים את האדם מה"אלרגן" (הגורם שמעורר את התגובה האלרגית החריפה), במידת הצורך, מטפלים במצב החריף להקלה במיידי וזהו. כל עוד האדם לא בא במגע עם החומר או ההתנהגות שעוררה את ההתפרצות, הגוף מתחיל להחלים את עצמו.