התעללות רגשית סמויה
=
גניבת זהותך
מאמרים למחשבה:
הורי המטרה - הם המטרה!
הפגיעה בילדים היא בגדר "מכה קלה בכנף"
(מבחינת ההורים, שמקנאים בילדים של עצמם)
ניכור הורי הינו צורה של אלימות במשפחה, החמורה שבעתיים מאלימות
והתעללות גופנית - רק שלא רשויות החוק, לא המחוקקים, לא מקצועות הטיפול, לא המשפטנים ולא הקהל הרחב מבינים זאת לאשורו.
תוכן המאמר מבוסס על תוצאות מחקר ראשוני באוסטרליה ועל עבודותם המשותפת של ג'ניפר הרמן, פר' לפסיכולוגיה ועו"ס קלינית ופר' וויליאם ברנט פסיכיאטר משפטי, ארה"ב עם שופט בימ"ש מחוזי ג'וזף הרמן, אוסטרליה.
בעוד על הורים ובני/בנות זוג מכים משיתים צווי הרחקה מביתם ומבני המשפחה (שהם הקימו): קנסות, עיקולים וצווי מאסר - ממשיכים המתעללים רגשית, נפשית ופסיכולוגית להפיל את חיתתם על הקרובים להם, באין מפריע או מונע.
ואם קיים הבדל מהותי אחד בין רצח אדם לרצח נפשו של אדם - הרי הוא, שהנרצחים זוכים במנוחת עולמים, בעוד לאיש מנרצחי האופי והנפש אין מרגוע, אין מנוח ואין זכר לחיים נורמטיבים כלשהם.
בניכור הורי קיימים לפחות 2 נרצחי נפש בו זמנית (הורה מנוכר וילד/ה): 2 חטופים, שחייהם וזהותם נרמסו בראש חוצות ובחסות החוק! 2 בני אדם שיחיו ויתפקדו כצל של עצמם, ברמת ההישרדות. לפחות 2 בני אדם על כל הורה 1 עם הפרעת אישיות או נרקיסיסטית, או גבולית.
הווה אומר, שהחברה הישראלית מְגַנָּה בתוקף, ולעתים מגיבה בכל חומרת הדין על אלימות והתעללות גופנית, מעניקה את מלוא התמיכות המשפטיות, המקצועיות והחברתיות לנפגעיה , ובה בעת הופכת נפגעי וקרבנות אלימות רגשית, נפשית ופסיכולוגית ל"שקופים". יאוש לא מצטלם טוב.
ובכך "מושלמת"הפגיעה בהורי המטרה: הם גם קרבנות של מופרעי אישיות/נפש וגם קורבנות של החברה בה הם חיים.
הורים מנוכרים הם המתים-החיים - ה"שקופים" החברתיים:
למרות השוני הקיים בגישה וב"טיפול" של החברה בהתעללות גופנית לעומת הנפשית, תוצאות והשפעות ניכור הורי על הורי המטרה דומות למדי לאלו של בני זוג מוכים.
הורי מטרה מדווחים על:
* דיכאונות קליניים (לפי Taylor-Potter, 2015)
* חרדות ורמות גבוהות של מחשבות ונטיות אובדניות (לפי Baker & Verrocchio, 2015; Balmer, Matthewson & Haines, 2018).
בנוסף לכך, רוב ההורים המנוכרים חיים עם שכול ואבל פתוחים, בלתי מעובדים ועם תחושות סותרות של אבדן (Boss, 2016). הוסיפו לכך, שבו-זמנית (לפי מחקרי Harman et al, 2018) עליהם להתמודד עם נידוי ובידוד חברתיים שנגרמים הן ע"י ההורה הפתולוגי/ת, והן עם הפגיעה שנוצרת בכישורים החברתיים של עצמם (בתגובה לניכור) - והדבר היחיד שאמור להפתיע "מישהו" הוא, שטרם תועדה מגפת התאבדויות בקרב הורים מנוכרים. קיים תיעוד חלקי וחד-צדדי של אוגוסטין קפסואה, שמציג ממצאים סטטיסטיים בקנדה. תיעוד זה אינו עושה השוואה בין שעור ההתאבדויות בקרב הורים גרושים לעומת שאר האוכלוסיה וממצאיו חשודים כמוטים.
העדר תיעוד אמין ומבוסס, המשווה בין שעור ההתאבדויות באוכלוסייה הכללית לשעורם באוכלוסיית ההורים, שאבדו קשר עם ילדיהם - רק על רקע של שטיפת מוח והתנהגותם הפלילית של הורים מנכרים - או שמצביע על "כשל" במערכות הציבוריות והחברתיות (שהתעלמו מתופעה שאכן בגדר מגפה בקרב ציבור ספציפי), או שמצביע על כך שבפועל לא קיימת מגפה וש"פשוט" להורים מנוכרים אין את ה"מותרות/הלוקסוס" הנובעים מחופש הבחירה.
כלומר, ש"התועלת הנתפסת" (של הורים מנוכרים) במימוש רצונם למות/לסיים את חייהם, לעומת הצורך להמשיך לתפקד כהורים (בעיקר בקרב אימהות) "אונסים" את הורי המטרה להמשיך לחיות חרף הכאב הגופני , הרגשי, הפסיכולוגי והירידה בתפקוד ובכישורי החיים שלהם - אם בגלל שעליהם להמשיך לדאוג לשלומם של ילדיהם (בין אם נוכרו, ובין אם לאו) ובין אם בניסיונות לפתור את הבלתי נתפס ע"י הורים אותנטיים בעולם כולו.
*ההערכה, שטרם קבלה ביסוס ואישוש מדעי או מחקרי היא, שהמתאבדים בקרב הורי המטרה נכנעו למציאות, עליה אין להם כל השפעה ואיתה הם לא מסוגלים להמשיך לחיות. ואכן, רוב המתאבדים בקרב ההורים המנוכרים הם גברים.
"אני רוצה למות. והאבסורד הוא, שמה שגורם לי לרצות למות, זה בדיוק הדבר שכופה עליי להמשיך לחיות - הדאגה לילדי".
ד"ר ג'ניפר הרמן, מומחית לדינמיקה במערכות יחסים בין בני אדם, טוענת שניכור הורי דומה ל"טרוריזם אינטימי". מחקריה העלו שניכור הורי בדומה לטרוריזם אינטימי, מאופיין ע"י דינמיקה מעוותת. בדינמיקה של טרוריזם אינטימי, אחד מבני הזוג הופך את השני ל"שפוט/ה" (לכפיפ/ה) באמצעות הפחדות, כפייה ואיומים ו/או במימוש של אלימות גופנית. זהו מצב שונה ממערכת הכוחות הקיימת במערכות יחסים של אלימות זוגית , בהן לבני הזוג פחות-או-יותר כוחות שווים, אך שהם אינם מסתדרים איש עם רעותו. לכן כ"א מהם, בתורו, משתמש באלימות (נפשית או גופנית) כנגד השני.
במערכות יחסים בהם קיים ניכור הורי, משמשים הילדים ככלי הנשק האינטימי של הטרוריסטים. את חוסר האיזון של הכוחות בטרוריזם אינטימי ניתן לראות בבירור במאבקים משפטיים על משמורת, בהם רק הורה אחד חותר והופך להיות ההורה המשמורן הבלעדי. הורה מסוג זה משתמש/ת במערכת המשפטית כדי להרוס את מערכת היחסים בין ההורה השני לילד.
לחצו על הדמעה לקריאה על המשותף והשונה בפגיעה של ילדים והורים מנוכרים
סימנים לקנאה הורית, בזוגיות שנראית נורמטיבית לכאורה, המהווים דגלים אדומים לניכור הורי:
1) יכולת וויתור מזערית (אם בכלל) - הורים שמקנאים בילדיהם, אינם מסוגלים לחלוק אתם או לוותר למען רווחת ילדיהם על דבר מה. לא על זמנם, לא על השקט לו הם זקוקים, לא על מאכל שהם אוהבים, לא על כסף, שהם ייעדו לעצמם לדברים שוליים או למותרות לעצמם... הורה קנאי/ת "יתחשבן" עם ילדיו/ה על כול שבריר של תשומת לב שלדעתו/ה "נגזל" ממנו/ה. בין אם המדובר בתשומת הלב של ההורה הדואג/ת והמטפל/ת העיקרי/ת ובין אם המדובר בצורך בתשומת הלב של עצמם כלפי הילד/ה. חוסר יכולת זו תתבטא בשטח כקוצר ו/או העדר סבלנות, רטינות והאשמות על הטרדה/הטרחה, שמיעה "סלקטיבית", הבנה "סלקטיבית" ו/או אדישות מופגנת/מוחלטת. אמירות כמו "לא מעניין אותי", "מה עכשיו.....", שוב את/ה...", "די כבר...", "עזוב/עזבי אותי...", "לא עכשיו/אח"כ" (מבלי לנקוב זמן מתי כן), או העדר כל תגובה שהי - חוזרים ונשנים מדי יום.
2) גזילת תשומת הלב של הסביבה והסובבים תוך כדי "מידור" הילד/ה: "לך/י לחדרך", "זה לא בשבילך", "זה עניין של מבוגרים", "לי כואב (יותר)", "אני לחוץ/ה", "חשוב לי יותר ש...", או "התלוצצות" על חשבון הילדים בפניהם, או מול חבריהם, או מול מבוגרים אחרים ובני משפחה.
3) ביטול חשיבות צרכי הילד/ה: "לא קרה כלום", "את/ה סתם יללן/ית", "הגיע הזמן שתלמד/י לדחות סיפוקים", "זה שום דבר", "זה לא רציני", "זה לא מעניין"... - או האדרת ו"ניפוח" חשיבותם של הצרכים של עצמם: לי כואב, לי זה מציק/מפריע, לא טוב לי, אני זקוק/ה...
4) העדר כיבוד פרטיות, צרכים וגבולות אישיים של הילד/ה - יכולה להתבטא בחטטנות כפייתית, "חקירות" של חברים ובני משפחה לגבי מעשיהם, הצבת כללים שמונעים פרטיות (אין לסגור/לנעול דלתות), "זה הבית שלי", "אני ההורה, אני מחליט/ה"... יכול גם להתבטא בחוסר/העדר מעורבות - העדר כללים וגבולות בריאים, "רוח ליברלית"(לכאורה) של הכול מותר - מעין הפקרות והפקרה של הילד/ה מבחינת תזונה, שעות שינה, שעות פעילות חברתית - "היענות" לגחמות הילדים וחוסר מוכנות להשקיע זמן, מחשבה ואנרגיות בהוראה, הדרכה או/או ביצירת תנאים אופטימליים לרווחת הילד/ה (להיענות מעין זו ערך מוסף של "זכייה בתואר" ההורה הפופולארי, שלא מתערב/ת ו/או שתמיד יהיה "לצדם" של ילדיו...).
5) תחרותיות בילד/ה ו/או השוואת "השגים"- עשויה להתבטא באמירות של: אני, בגילך..., קח/י דוגמה ממני" (אפשרי גם מכול אדם/ילד אחרים), "איך נולד/ה לי כמוך...?", אני יודע/ת, אני המוצלח/ת, אותי אוהבים, כולם מעריצים אותי... בגיל X כבר היה לי/יכולתי.... או בעלבונות, האשמות חסרי שחר וזלזול: את/ה אפס, ממך לא ייצמח דבר, את/ה עצלן/ית, את/ה חסר/ת תועלת, לא יוצלח/ית, שתי ידיים שמאליות..., את/ה מסריח/ה, לא מטופח/ת, חסר/ת שליטה, מטומטם/ת - התנהגות תחרותית זו מבוססת בעיקר על שקרים בוטים וחצופים, על דמיון שווא של הדובר/ת ו/או על המצאות של להד"ם... - אך בעיקר על הדברים שמאפיינים אותם (הם העצלנים, הם לא משקיענים, הם לא מסוגלים לדחות סיפוקים, הם מי שלא לוקחים אחריות ו/או מסרבים לקבל אותה...).
* המדובר בהתנהגויות ואמירות שחוזרות ונשנות על עצמן לאורך שנים, בצורה זו או אחרת, ולא בהתבטאות אומללה אקראית!
** בזוגיות, בשוטף (לכאורה "טובה", והגם שאיש לא מעלה בדעתו פרידה ובוודאי שלא גירושין) מול ההורה הדואג/ת והאותנטי/ת - הקנאה בילדים שנולדו (מהילד הראשון) עשויה להתבטא בחבלנות מכוונת בתוכניות משותפות, בחוסר שיתוף פעולה "כרוני", במניעת סיוע בגידול ו/או בחינוך, במניעת כספים/תקציב נאות ובמניפולציות כלכליות, במניעת שימוש ברכב המשפחתי, במניעת תקשורת זורמת, במניעת ביטויים של חיבה ובהמצאת תירוצים לכך, הפלת מלוא האחריות על ההורה האותנטי/ת לכל מה שקורה עם ולילדים, מניעת סיוע ועזרה בתחזוקת הבית והמשפחה. "ירידה" ו/או "התלוצצות" על חשבון ההורה האותנטי/ת בפני אחרים, בפני הילדים ו/או ישירות, ביקורת קטלנית ללא כול הצעת אלטרנטיבות קבילות וישימות או מוכנות לקבל אחריות על התחום כלפיו מופנית הביקורת, האשמות שווא בפינוק יתר, בהגנת יתר, בוותרנות יתר או בקשיחות יתר... וכמו בילדים - האשמות שווא, שלרוב מושתתות על החסרונות והחולשות של עצמם.
לא ניתן לשער את מידת הכאב ואת גודל הטרגדיה במות ילד/ה. בין אם במוות בחטף, בעקבות תאונה קטלנית, ובין אם במוות איטי ומיוסר, בדומה למוות בעקבות מחלה חשוכת מרפא. שלא נדע.
הכאב על מות ילד/ה מטלטל ומפלח את עולמם וכל תא בגופם ונפשם של ההורים, ופוגע בשאר קרובי המשפחה.
כאב זה נובע מלעולם לא לדעת יותר את קול צחוק ילדך, לעולם לא לחלוק יותר את בכיו, הצלחותיו ושמחותיו. זהו כאב, שלא מגיע לאף הורה.
ולמרות זאת, זה עשוי לקרות.
במידה שאינכם הורה מנוכר/ת, שערו בנפשכם כאב דומה, בעל תחושת אבדן זהה, למעט נתון 1 - ההורים האבלים מודעים מאוד לעובדה שילדיהם חיים.
אם אתם בעצמכם הורים - עצרו דקה, הביטו בילדיכם, ונסו לדמיין שמחר בבוקר אתם מתעוררים וילדיכם לא בבית. אין לכם מושג איפה הם ובכלל, אם אי פעם תזכו לראות אותם. נסו לדמיין את מאמצי החיפושים אחריהם, שלכם ושל סוללת המומחים וכוחות ההצלה,שתפעילו לצורך כך...
ההשפעות של ניכור הורי ו/או "מחטף" ילדים דומות, בהרבה מובנים, להשפעות של מות ילד/ה. רק שהקינה והיגון של הורים מנוכרים על ילדיהם, לא יכולות להסתיים.
תחושות היגון הנוראיות הללו, של ההורה המנוכר, עשויות אף הן לגרוע ממצבם הנפשי הרעוע של הילדים, שהובלו לנכר את הוריהם, ולהותיר בהם צלקות לתמיד. וחרף זאת, מי שלא "עוברים על בשרם", מתקשים להבין.
אפילו בהורים מנוכרים שיש להם קשר כלשהו עם ילדיהם - ההורים בעלי הפרעת האישיות, קורעים את הילדים מזרועותיהם ומוחקים גם את הקשר ה"מאולץ" שקיים, לאט וביסודיות./ה. בין אם במוות בחטף, בעקבות תאונה קטלנית, ובין אם במוות איטי ומיוסר, בדומה למוות בעקבות מחלה חשוכת מרפא. שלא נדע.
פנייה לציבור הגולשים באתר ולקהל הרחב
ממחקר שנערך בביה"ס לרפואה של טזמניה, אוסטרליה ב-2017, בו השתתפו 225 הורים מנוכרים (גברים ונשים) עלה, שלמרות שהורות פתולוגית היא נחלתם של גברים ונשים, שווה בשווה, מגדר ההורים וגילם של הילדים קבעו משמעותית את הסיכוי של הורים להיפגע בצורה חמורה יותר מניכור הורי.
הסתבר, שהשפעות הניכור ההורי חמורות יותר באמהות, מאשר באבות. וככל שחומרת טקטיקות הניכור גוברות, כן גובר האיום על אמהות.
כלומר, שאימהות חשות איום גבוה ומשמעותי יותר לקיומן במצב של ניכור הורי, מאשר אבות. כמוכן עלה מהמחקר האוסטרלי, שככל שגילן של בנות גבוה יותר, כן מתבטאות תופעות הניכור ההורי שלהן בחומרה גבוהה יותר מאשר בבנים.
כך או כך, ככל שמחמירה תפיסת האיום של ניכור הורי, כן גדל הסיכוי להתדרדרות בתחושות הרווחה הנפשית/רגשית של הורה המטרה, כן מתרבות הערכות מצבי החירום/סכנה שלהם וכן הם מאבדים מיכולתם לאמוד נכונה את כישוריהם ההוריים.
השוני בין גברים ונשים מקבל גם ביטוי בשיטות (טקטיקות) הניכור של ההורים הפתולוגים. ב-2014 קבעו לופז, איגלסייס וגרסיה ששיטות הניכור של אבות שונות משיטות הניכור של אימהות: בעוד אבות מנכרים מעודדים את ילדיהם להתכחש לאמא שלהם, הרי שאימהות מנכרות תעדפנה להשפיל את אבי ילדיהן בנוכחות האבא שלהם.
הרגשות המשותפים להורי המטרה הם : תסכול, לחץ נפשי, חרדות, אבדן, אזלת-יד, חוסר-ישע וכעס כתוצאה מההתערבות הבלתי נלאית של ההורה המנכר/ת (Baker, 2010a; Baker & Andre, 2008; Baker & Darnall, 2006; Vassiliou & Cartwright, 2001).
חשוב לציין, שלאורך כל תהליך הניכור, חווים הורי המטרה מחירים אישיים שמותירים אותם מרוששים כלכלית ורגשית.
ההשפעות של ניכור הורי על הורי המטרה
כולן מאוששות ומתועדות בכתביהם ובמחקריהם של המומחים המובילים בתחום,
כמו ד"ר צ'ילדרס, ד"ר הרמן, ד"ר בייקר, ד"ר ברנט, ד"ר קרבר, ד"ר לורנדוס וד"ר דרנול ז"ל).
את המודל בן 10 השלבים, כתב ופרסם בבלוג שלו אב מנוכר (מאז שנת 2008).
להלן תחילתו של מודל האבל של סטיב מונק דלטון, המכנה את עצמו:
________________________
השלבים כולם מוסברים ומפורטים בבלוג של סטיב, המופיע בלחיצה על כפתור שם הכינוי שלו באדום. להלן תרגומם של שלושת הראשונים, המעידים על האבל והיגון הכרוניים שמלווים כל הורה מטרה בעולם:
שלב 1 - הכחשה (על רקע הלם):
בחלק מהמקרים, הורים מסוגלים לזהות סימנים ואותות לכך שההורה השני מסיט את הילדים נגדם. אך בשלבים אלה של הזיהוי שלהם, גם אם הם חולקים את תחושתם עם אחרים, כולם "מבטיחים" להם, שהכול בסדר ומרגיעים אותם שזה לא קורה ולא ייקרה.
כשזה כן קורה, ההלם מקפיא את דמם בעורקיהם, למרות שהם מאמינים שאחרים יזועזעו באותה מידה ושהכול ייעשה, כדי להחזיר את ילדיהם למסלול חייהם "טרם המחטף".
שלב 2 - התפרצות רגשות:
בשונה מאבל בעקבות פטירה/מוות, ההלם לא חולף. זאת היות שהורי המטרה מתקשים לקלוט איך זה בכלל היה יכול לקרות, ומתחילים לתחקר את כל מי שמסביבם. רגע לפני, הם היו ההורים הדואגים והמסורים, שהיו חלק מחיי ילדיהם וברגע הבא, ילדיהם נלקחים מהם על לא עוול או מעורבות כלשהי שלהם. ברור שרגשותיהם גואים ולעתים מובעים בבכי קורע לב. החזקים מביניהם מנסים למצוא פתרונות מיידיים ופונים לרשויות, לארגונים, לעורכי דין, או לאנשי מקצוע בתחום הטיפולי, בתקווה שהללו יחישו קץ לסיוט שלהם.
מצבם הרגשי רק מחמיר לנוכח הטקטיקות שההורים המנכרים, בעלי הפרעת האישיות, מיישמים, כגון האשמות שווא והפצת כזבים.
גם שלב זה של תהליך האבל לא בא לסיומו.
שלב 3 - כעס/זעם:
יחד עם הכאב מתעוררים הכעסים: "איך זה יכול להיות?!, "למה אף אחד לא רואה או מבין מה קורה פה?!", "איך זה שמאמינים להם, זה כל-כך לא אני?!". וכן, למרות שהכעסים שלהם נועדו להורה המנכר/ת, יוצא לא פעם שהם מתועלים ויוצאים על עורכי הדין, המטפלים וכל מי שהיה אמור לסייע להם, אך טרם עשו זאת. כעסים על התמהמהותם, על אי הבנתם, על חוסר יכולתם ו/או כישוריהם. כעסים אלו יכולים להיות מופנים גם כלפי חברים משותפים (להורה המנכר) או לקרובים אחרים. כעסים אלה פוגעים בחברויות של עצמם ובתמיכות החברתיות של עצמם. והכעסים הללו לא נמחקים ולא מסתיימים. הם יכולים לצוץ ולהתפרץ בכל רגע נתון ועד בכלל.
אז גם שלב זה לא מגיע לקיצו...