אהבה נכזבת סמויה/שלא מדעת, השפעותיה והשלכותיה

 

חשבו על רמת ההתעללות הנפשית/רגשית, רמות האומללות והכאב, אותן חווה אדם (ילד/ה, גבר/אישה) מדי יום ובכל רגע נתון, בעודו חי לצד אהבת נפשו, אדם מאוד יקר לו/ה או הכי יקר לו/ה, כאשר מושאי אהבתו לא רק שאינם מקרינים לו כל אהבה, הם או משוללי יכולות רגשיות, או מופרעים רגשית/נפשית. תינוקות וילדים הם ססמוגרפים רגשיים וקולטים במדוייק את האמת הרגשית. האמת היא, שגם מבוגרים קולטים במדוייק שהחיוך אינו אמיתי, שאין כל כוונת אמת מאחורי ההבטחות ו/או מילות האהבה והרוך. שאין כל הענקה מכול הלב - לא של מתנות ולא של רגשות. העניין הוא, שבבני אדם בוגרים ההיגיון/הרציונל "בשל" ולרוב הוא גם התכונה האישית עליה רובנו מסתמכים לפתרון התלבטויות, סתירות ובעיות. כולנו גדלנו בחברה בה התפיסה לגבי הורים היא, שכול הורה אוהב את ילדיו ללא תנאים. כשחיים בזוגיות ממושכת או בנישואין ומתעוררים עם האהוב/ה מדי בוקר - הרציונל של רובנו יגיד לנו שהוא/היא אוהבים אותנו (כי אם לא, הם לא היו במיטה לצידנו).  

ההיגיון האנושי (הרציונל שלנו) מתקשה לקבל, ובפועל מסרב לקבל, את האפשרות שאבא או אמא, בן זוג או בת זוג, בעל או אישה - כל מי שחיים אתו/ה תחת אותה קורת גג או, שקיים אתם קשר שוטף ושאוהבים מאוד-מאוד, לא רק שאינם מסוגלים להחזיר לנו אהבה אותנטית, אלא שקיים סיכוי שהם מעורערים בנפשם (מה לעשות שהפרעות אישיות הן בהגדרה פתולוגיה). עצם הרעיון, שאבא או אמא, בן או בת זוג של שנים, בעל או אישה הם מופרעים נפשית, נדחה ע"י הרציונל האנושי כבלתי קביל, ברמת ההזוי או, חלילה, ברמה שמצביעה לכאורה, על מי שלרגע חשבו כך כ"דפוקים"... (בעיקר ביהדות ובישראל...).

​

תתפלאו, גם שכניהם ובני משפחתם של *רוצחים סידרתיים, או, להבדיל, פדופילים שנתפסו, מתקשים לקלוט איך זה שהשכן החביב והאדיב, או מי מהקרובים והאהובים עליהם כזו "מפלצת". ה"היגיון" של רובנו ככולנו מתקשה לקלוט: 1) איך זה שאנו אוהבים או התאהבנו באדם כה "חולה" ו-2) איך זה שלא שמנו לב שאנו חיים או חיינו עם "מפלצת"? - שתי האפשרויות הללו נדחות על ידי הרציונל האנושי על הסף, אוטומטית ובבעתה! (בצרפת, בקנדה, באנגליה, בסקוטלנד ובאוסטרליה כבר קיימים חוקים, בדין הפלילי, נגד התעללות רגשית/נפשית בילדים ובמבוגרים כאחת). 

​

מה שחווים האוהבים בקשר עם נפש אהוב/ה של נוכח/ת-נפקד/ת, בין אם בנישואין, בין אם במשפחה ובין אם בזוגיות לכאורה, שקיימת מזה זמן-מה - זו אהבה נכזבת כרונית, בלתי מודעת וסמויה מן העין לבלתי זמינים רגשית!

​

הייתרון הכי בולט שיש לאהבה נכזבת רומנטית, בה האהוב או האהובה מודיעים שאין להם עניין או "גומרים" עם הקשר אתנו הוא, האמת העירומה. מושא אהבתנו לא מעוניין באהבתנו ו/או בנו. יש וודאות (הגם שנוטים להתכחש לה, ולו רק כדי לטשטש/לעמעם, כדי להטיב להתמודד עם הכאב המפלח והעינוי הרגשי).

​

כל מי שחוו אי פעם אהבה נכזבת רומנטית, בה הם נעזבו לאנחות, יודעים זאת וזוכרים זאת הטב. כי המוח שלהם הגיב "אינסטינקטיבית" בפאניקה. הם היו מוכנים לעשות ה-כ-ו-ל כדי לשכנע את הנוטשים שהם עשו טעות איומה. וה-כ-ו-ל, זה פשוטו כמשמעו גם "לזחול על גחון", "לתת את כל רכושם כדי להחזירם אליהם" ואפילו "לכרות ברית עם השטן בכבודו ובעצמו". כי הכאב והעינויים הנפשיים, הרגשיים והגופניים שחווים האוהבים, שננטשו, הוא בלתי יתואר.

​

כאב זה יימשך, עינויים אלה יימשכו, עד לעיכול ולקבלת הרציונל של הננטשים, או עד להשלמתו של הרציונל שלהם עם העובדה שעליהם "לשכוח" מאותם אהובי ליבם, שאמרו להם במפורש, שאין בליבם כל רגש אהבה אליהם, או שפשוט קמו להלכו.

 

המדובר בתהליך אבל ממושך, לאורך תקופת זמן שעשויה להימשך לא רק חודשים,  אלא לאורך שנים... אף להסתיים בהתאבדות המאוכזבים. כאמור, הכאב הוא בלתי נסבל, למרות שהעובדות הן חד-משמעיות. הוא מתבטא בד"כ גם ככאב גופני וכן פוגע בבריאות הגופנית, בה במידה שמהווה עינוי רגשי אכזרי.

​

(בני אדם עם תעצומות נפש, מצליחים, בסופו של תהליך האבל על אהוב/ה שיצאו מחייהם להתחיל לאסוף את השברים. זה נכון בתהליך של אבל על אדם אהוב שהלך לעולמו וזה נכון בתהליך של אבל, על אדם אהוב שעזב אותנו. עם מוות עלינו להשלים, כחלק מעובדות החיים. נמשיך להתגעגע עד יומנו האחרון, רק שהכאב ייפשוט ויילבש צורות אחרות במהלך הזמן, ואם תיכנס לחיינו אהבה חדשה נתחיל להחלים. הבעייה החמורה היא, שבאהבה נכזבת סמויה מושאי אהבתנו לא יוצאים מחיינו 'מרצונם החופשי'... ומי שנפגעו מתקשים אף 'לדמיין' את עצמם חיים בלי הנוכחים-נפקדים).

 

תינוקות, ילדים, נשים וגברים כאחד מגיבים כמכורים לקוקאין, לנוכח חוויית אהבה נכזבת,

בין אם רומנטית ובין אם להורה.

​

בילדים להורים בעלי פתולוגיה ונכות רגשית/נפשית ולבני/בנות זוג של בני אדם בעלי הפרעות אישיות, לא נעשה ה"חסד" של הניתוק. הניתוק מאפשר התאבלות, עיבוד האבל, האבדן, הכאב וסיומם. 

 

בחיים במחיצת מתעלל/ת רגשיים סמויים, הנפש והנשמה של הקרבנות (התת-מודע של הקרבנות) מרוסקים מתוקף קיומם התמידי של חוויות והשפעותיה ההרסניות של אהבה נכזבת. אך הרציונל האנושי מניע אותם "להתאמץ עוד קצת", "להשתדל עוד קצת", "לרצות עוד קצת", "לוותר עוד קצת", "להעניק עוד קצת" למושא אהבתם, שהם רואים מול העיניים ושבתיאוריה קיים/ת בעולמם. כי אם יש דבר אחד שהרציונל שלהם מודע לו זה, שהם עצמם מאוד אוהבים - וכשאוהבים זה הגיוני לגמרי, שמוותרים, מעניקים וכו'. כלומר בעוד שלרגשותיהם ולנפשם אין כל מרגוע או מנוח, אין כל אפשרות להתאבל ולהתחיל בכך את תהליך ההחלמה, הרציונל שלהם דוחף אותם להמשיך להשקיע את כול שיש בהם. בדיוק כפי שהרציונל האנושי מגיב במצבים של אהבה נכזבת, בה האדם ננטש ע"י מושא אהבתו, ובדיוק כמו שהוא מגיב באנשים שמכורים לקוקאין. (הפגיעות של אהבה נכזבת והמשך קיומו של קשר עם ההורה בעל/ת פתולוגיה רגשית/נפשית, בילדים שנפגעו מ*ניכור הורי, מסבירות במדוייק את רמת חורבן זהותם ועתידם של מי שנפגעו וכן את "התרפקותם", אהבתם ומסירותם חסרת הגבולות להורה המתעלל/ת).  

​

מאמרי האתר כגון: *גסלייטינג, *הגדרתה והשפעותיה של התעללות רגשית/נפשית, *השפעות לחץ רגשי/נפשי על בריאות הגוף ו*פרספקטיסייד (וכמובן כל *שאר המאמרים, שמאירים מצבים והבטים ספציפיים), נועדו להקנות נגישות לידע מבוסס, אמין, מקצועי ועדכני, על שפע ההבטים של התעללות רגשית סמויה, לכול. האתר כולו הוא, בפועל, מעין ספר או מאמר אחד (בהמשכים) על התעללות רגשית סמויה וגם מאמרים שכבר מפורסמים בו, מתעדכנים ומתחדדים בו מעת לעת. זכרו, התעללות רגשית סמויה היא אכן סמויה מעין כול - ניתנת לאישוש "רק" באמצעות שלל השלכותיה ונזקיה לקורבנותיה!!! (את הנזקים הללו ניתן לאשש ע"י אנשי מקצוע מוסמכים ובקיאים).