התעללות רגשית סמויה
=
גניבת זהותך
מאמרים למחשבה:
מכבסת המילים
שבריר שניה לפני שהתיישבתי להעלות תכנים לאתר, קלטתי את גודל המשימה הלשונית, שניצבת לפניי (מעבר לפנייה לגברים ונשים).
בעוד שבארה"ב מדברים בחופשיות ובטבעיות על אנשים שנפלו לקורבן פיזי, רגשי ו/או כלכלי, בין אם בגוף ראשון ובין אם בגוף שלישי, הרי שבישראל למילה "קורבן" קונוטציה שלילית, כשמדובר בפרט. אולי זה כך מסיבות פוליטיות, או מסיבות רגשיות/ חברתיות.
איש לא מוכן לראות ו/או להגדיר עצמו כקרבן. איכשהו הפרט וצרכיו נדחקים לתחתית סולם העדיפויות. בישראל המשפחה חשובה יותר מפרטיה. ומעליה, בתיאורייה, קיים רק הביטחון המדיני. לביטחון המדיני עדיפות גבוהה יותר מאשר לחינוך, לבריאות ולרווחתם של האזרחים...
(ראו הפערים בתקציבי משרדי הממשלה).
השימוש במילה "נפגע/ת" עושה הנחה משמעותית למתעללים...
מבטל את הכוונה והזדון של המתעלל/ת, מבטל את אחריותם למעשיהם...
מייתר כל צורך חברתי בענישה.
כי אם אין קרבן,
אז גם אין "מקרבן"...
מסתבר שבישראל תחום הרגש והרגשות הם בגדר טאבו או 'פרה קדושה'. גם 'קדושת המשפחה' וה'משפחתיות' בישראל הן בין המובילות בעולם (לפחות במוצהר) - ויציבותו הנפשית/רגשית של הפרט נאמדת ע"י החברה הישראלית, שלא בהכרח בצדק, על פי טיב הקשרים המשפחתיים שלו/ה. זאת תוך התעלמות מוחלטת מכך, שהוכח עובדתית ומחקרית, שהפשעים האיומים מכול מתבצעים דווקא במסגרת המשפחה או ע"י קרובים...
בישראל קל לחברה לשלול או להוקיע את מי, שחלילה, ישתמשו באותן מילים לתיאור טרור מ"בית", בתוך המשפחה, כפעולת אוייב...
עינויים, התעללות וקורבן שמורים בעיקר ל"חטופים", לנפגעי טרור ולשבויי מלחמה. גם אהדתנו שמורה להם.
מי שנפגעו מידי מכרים, קרובים ובני משפחה סובלים פי שלושה: הם גם באים בטענות אל עצמם, גם נשפטים לחומרה ע"י החברה וגם נאלצים לשתוק, בשל תחושת הבושה והחשש שמא יוקעו ממשפחתם ומחוג חבריהם.
כל הזכויות (והערכתי האישית) שמורות לאביב גפן שדיבר על "זה" בגלוי בשיר עכשיו מעונן: "במקום מסוכן, שנקרא לו הבית..."
לאביב גפן יכולנו "לסלוח" על העובדה שהוא גדל בבית של אב (אלכוהוליסט), מתעלל פיזית ורגשית. "מזלו" של אביב הוא לא רק שאבא שלו הוא יהונתן גפן, אלא בעיקר שפחד-המוות המאוד מוחשי, שהוא חווה בילדותו במחיצתו של אביו, הציל אותו והפך אותו למורד. שירו "בוכה על הקבר"(של אמו בעודה בחיים), מוסיף למשוואת הטרור גם את העובדה שזהותה של אמו "נמחקה" ושבפועל, היא לא יכלה להגן, לא על עצמה ולא על בנה. כלומר, לא ביצעה את המטלה ההורית הטבועה באימהות של כל היונקים - להגן על הגורים. זהותה האמיתית של האם מתה...
העניין הוא, שאם מתעקשים להשתמש במילה "נפגע/ת" ומוותרים על המילה "קרבן", עושים הנחה משמעותית למתעללים, שחלקם הארי היה צריך להיות בטיפול פסיכיטארי ממושך (במקרה הטוב) והשאר בכלא, או מורחקים מחברת בני אדם. כי אם אין קרבן, אז גם אין אחריות חברתית או אישית ואין אשם. אין חמלה ו/או תמיכות חברתיות, חקיקה הולמת ומודעות.
ההיסטוריה מכירה אבות ואמהות שהיו רוצחים סדרתיים. נראה לכם שהתעללות רגשית/נפשית איננה סוג של רצח?
ברור לי שהפסקה האחרונה עשויה לקומם - זה כוחן של מילים ושפה.
נראה לי שבריאות גופנית, נפשית וחינוך חיוניים באותה מידה. העובדה שהשלמנו עם כך, שהביטחון המדיני קודם לצרכים הבסיסיים שלנו ושל ילדינו, מעידה, בעיניי, שמיתוסים הם סוג של מניפולציה. עובדה: ולו הרעיון, שמישהו יעז להשוות את הכאב של אם או אב שכולים לכאבם של הורים שילדיהם ניכרו אותם, נשמע לנו לא רק"הזוי", אלא חוצפה ואפילו "זילות" של המעמד ה"קדוש" הזה.
במדינה שקמה וחיה על חרבה, קיימת נטייה לשמר מיתוסים מילוליים, כדי לשמר את מיתוס קיומה, את האתוס הלאומי. במדינה, בה הדת היא חלק אינטגרלי (בלתי נפרד) מחיי ציבור שלם, בעל השפעה פוליטית, חברתית/רגשית, חלחלה דווקא הדיברה: "כבד את אביך ואימך" שאיננה מדברת ו/או מתייחסת לאהבה, אלא לכבוד נטו. אבל ההמון "שומע"/מבין שהמדובר באהבה (רק שבמקום בו אין אהבת אמת, אהבה אותנטית, אין מקום להשתדל או לקוות שהמצב יישתנה, גם לא במחיר וויתורים מרחיקי לכת). ובינכה, הרי ניתן לכבד אדם מרחוק ומהימנעות להיתקל בו/ה. מעניין לאן נעלמו הדברות: "לא תגנוב", "לא תחמוד"... או "לא תענה בחברך עד שקר"... בחברה הישראלית.
גם לא מצאתי מונחים בשימוש בעברית שמקבילים לקיימים באנגלית כגון: Passive-Aggressive, Manipulation, Gaslighting,
Trauma-Bonding, Counter-intuitive...
האתוס הלאומי, כמו גם כיבוס מילים ומונחים, מקדמים בעיקר אינטרסים פוליטיים ומהווים מניפולציה רגשית על אזרחי המדינה. למילה מניפולציה מקבילות בעברית. אם כי "תימרון" או "תפעול" בהקשר להתעללות רגשית (הראשונה נועדה למהלכים צבאיים והשנייה למכונאות) מפספסות, המונח "שִׁפְעוּל"בהחלט יכול לתת מענה גם בהטייה וגם בשימוש בשוטף: משפעל/ת. בהגדרה מניפולטור הוא אדם שמשפעל אחרים, גורם לאחרים לעשות את רצונו. (או: נראה לך שתשפעל אותי בקלות? או: את/ה מנסה לשפעל אותי?) - ואם תבדקו במילון האתר, תגלו שנמצאו פתרונות הולמים בעברית למונחים שמניתי לעיל ולאחרים.
העובדה התמוהה, שחסרים לכולנו מילים ומונחים בעברית כדי להסביר תופעות רגשיות, די מזכירה את התופעה הרגשית, שקל יותר לקלל בשפה זרה מאשר בשפת האם העברית. כשמתעצבנים כהוגן, בד"כ משתמשים במילים או מהשפה האנגלית (כמו "שיט" או "פאק"), רוסית כמו ("קיבינימאט") או בערבית... רק שכאן אין המדובר בקללות, אלא בדיוק של מונחים ומושגים בתחום ההתעמרות הרגשית, שחסרים לנו כחברה. לכתבה על קללות במאקו.
הווה אומר שקיים בישראל קונצנזוס לגבי השימוש במונחים ובמילים, בהקשר לתכנים מסויימים, שאינם מוגבלים לקללות. הנה תחום נוסף - ביטויים ומונחים בתחום הרגשי/נפשי.
מי שחיים בינינו הם רק
הצל של האנשים המדהימים,
שהם היו...
שתיקה ומכבסת מילים תומכים ברוע...
פ"ט
הזהות האמיתית והביטחון העצמי
לשעבר של
קורבנות
התעללות רגשית סמויה
מספיק שהמתעללים רגשית מכבסים את דבריהם וכוונותיהם.
אין הכרח "לתמוך"בגישתם החולנית ולהשתמש במילים "רכות" או "שאולות" משפות אחרות!
כאשר מעריצים ו/או אוהבים אדם קרוב, לא תמיד שמים לב ללשון ולנוסח בו הוא/היא משתמשים כלפינו. לא במודע. גם את שפת הגוף והבעות הפנים שלהם אנו לא מנתחים במודע. אבל אנחנו כן מעבדים זאת בתת-מודע ואם המילים אינן הולמות את שפת הגוף והבעות הפנים, אנחנו נכנסים למצב רגשי של מגננה. או של פגיעות. על אחת כמה וכמה אם המעשים של אותה דמות אינם הולמים את המילים שנאמרו, הכוונות שבוטאו, ההבטחות שנתנו...
כשאנחנו אוהבים מישהו, אנו גם נוטים "לסלוח" לו/ה מהר יותר על התבטאויות "אומללות", או בלתי הולמות. ואם הם טוענים שהם אמרו זאת בבדיחות, כ"הקנטה"' בד"כ לא נתעכב על זה, או נעשה "עניין".
בפועל, קרבנות של התעללות רגשית סמויה עוברים שחיקה איטית של הדימוי העצמי שלהם על רקע, ה"הקנטות", ההערות הציניות, בדיחות הדעת וחוסר הרגישות של המתעלל/ת לרגשות המטרות שלהם.
בדומה (אך להבדיל) ממצב רגשי של *אהבה נכזבת, הנשמה של הקרבן"דועכת" מרוב צער, כאב ואכזבה.
מי שחוו אהבה נכזבת מוכנים לעשות ה-כו-ל כדי להשיבה ו/או לגרום למושא אהבתם לאהוב אותו/ה באותה מידה.
התחושות והעינוי הנפשי באהבה נכזבת, זהות לתחושות ולחוויות הכאב והעינוי של מי שאהבתו להורה או לבן/בת זוג הופכים אותו לכלי שימוש בידי מושא אהבתם. וזה חמור שבעתיים, כי המתעלל/ת לא נוטשים את קרבנותיהם. הם קיימים בחייהם כמעין נוכחים נפקדים. או שהם מתעלמים ואדישים לקרבן או שהם מעבירים ביקורת כמעט בכל רגע נתון. ההפוגות הקלות חלות בד"כ כאשר המתעלל/ת קולטים שקרבנותיהם הגיעו למצב של "לשבור את הכלים" ו/או לסף הסבל. או אז כל מענה "הולם" שהקרבנות יקבלו מהמתעלל/ת למצוקתם יהפך לקרבן "חיזוק" להמשיך לאהוב... להמשיך להתמסר ולהשתדל.
ואם אתם תוהים לגבי האמור, אשריכם - סימן שמעולם לא חוויתם, לא אהבה נכזבת ולא רצח אופי.
קשר בריא אינו תובע ביטול אישיות או זהות של מי מהשותפים בו.
בקשר בריא לא אומרים דברים פוגעניים לזולת או מעירים לגבי אופיו/ה או מראה/ו, באופן שחוזר על עצמו פעם אחר פעם (בטפטוף איטי ואקראי) על כל ציר הזמן של חייהם. אנשים בריאים בנפשם ש"קמים על צד שמאל" וקולטים שפגעו באדם קרוב, מביעים חרטה ו/או מתנצלים בכנות. הבריאים בנפשם לא מאשימים אדם קרוב, שנפגע מדבריהם בחוסר חוש הומור, ב"רגישות יתר" ו/או בבעיות בהבנה או בזיכרון... בפרט לא אם הם אוהבים באמת.