מכבסת המילים

שבריר שניה לפני שהתיישבתי להעלות תכנים לאתר, קלטתי את גודל המשימה הלשונית, שניצבת לפניי (מעבר לפנייה לגברים ונשים).

 

בעוד שבארה"ב מדברים בחופשיות ובטבעיות על אנשים שנפלו לקורבן פיזי, רגשי ו/או כלכלי, בין אם בגוף ראשון ובין אם בגוף שלישי, הרי שבישראל למילה "קורבן" קונוטציה שלילית, כשמדובר בפרט. אולי זה כך מסיבות פוליטיות, או מסיבות רגשיות/ חברתיות.

איש לא מוכן לראות ו/או להגדיר עצמו כקרבן. איכשהו הפרט וצרכיו נדחקים לתחתית סולם העדיפויות. בישראל המשפחה חשובה יותר מפרטיה. ומעליה, בתיאורייה, קיים רק הביטחון המדיני. לביטחון המדיני עדיפות גבוהה יותר מאשר לחינוך, לבריאות ולרווחתם של האזרחים...

(ראו הפערים בתקציבי משרדי הממשלה).

השימוש במילה "נפגע/ת" עושה הנחה משמעותית למתעללים...
מבטל את הכוונה והזדון של המתעלל/ת, מבטל את אחריותם למעשיהם...
מייתר כל צורך חברתי בענישה.
כי אם אין קרבן,
אז גם אין "מקרבן"...

בקלות נוקיע ונשלול את  מי, שחלילה, ישתמש באותם מילים לתיאור טרור מ"בית", בתוך המשפחה, כפעולת אוייב...

 

עינויים, התעללות וקורבן שמורים בעיקר ל"חטופים", לנפגעי טרור ולשבויי מלחמה. גם אהדתנו שמורה להם.

מי שנפגעו מדי מכרים, קרובים ובני משפחה סובלים פי שלושה: הם גם באים בטענות אל עצמם, גם נשפטים לחומרה ע"י החברה וגם נאלצים לשתוק בשל תחושת הבושה והחשש שמא יוקעו ממשפחתם ומחוג חבריהם.

כל הזכויות (והערכתי האישית) שמורות לאביב גפן שדיבר על "זה" בגלוי בשיר עכשיו מעונן: "במקום מסוכן, שנקרא לו הבית..."

לאביב גפן יכולנו "לסלוח" על העובדה שהוא גדל בבית של אב (אלכוהוליסט), מתעלל פיזית ורגשית. "מזלו" של אביב הוא לא רק שאבא שלו הוא יהונתן גפן, אלא בעיקר שהפחד מוות המאוד מוחשי, שהוא חווה בילדותו במחיצתו של אביו, הציל אותו והפך אותו למורד. שירו "בוכה על הקבר"(של אמו בעודה בחיים), מוסיף למשוואת הטרור גם את העובדה שזהותה של אמו "נמחקה" ושבפועל, היא לא יכלה להגן לא על עצמה ולא על בנה. כלומר, לא ביצעה את המטלה ההורית הטבועה באימהות של כל היונקים - להגן על הגורים. זהותה האמיתית של האם מתה...

העניין הוא, שאם מתעקשים להשתמש במילה "נפגע/ת" ומוותרים על המילה "קרבן", עושים הנחה משמעותית למתעללים, שחלקם הארי היה צריך להיות בטיפול פסיכיטארי ממושך (במקרה הטוב) והשאר בכלא, או מורחקים מחברת בני אדם. כי אם אין קרבן, אז גם אין אחריות חברתית או אישית ואין אשם...

 

ברור לי שהפסקה האחרונה עשויה לקומם - זה כוחן של מילים ושפה.

נראה לי שבריאות גופנית, נפשית וחינוך חיוניים באותה מידה. העובדה שהשלמנו עם כך, שהביטחון המדיני קודם לצרכים הבסיסיים שלנו ושל ילדינו, מעידה, בעיניי, שמיתוסים הם סוג של מניפולציה.

גם לא מצאתי מונחים בעברית שמקבילים לקיימים באנגלית כגון: Passive-Aggressive, Manipulation, Gaslighting,

 Trauma-Bonding...

 

למרות שלמילה מניפולציה מקבילות בעברית, היא נשמעת מדוייקת יותר מאשר "תימרון" או "תפעול" בהקשר להתעללות רגשית. הראשונה משוייכת למהלכים צבאיים, השנייה למכונאות.

זה די מזכיר את התופעה הרגשית הציבורית, שקל יותר לקלל בשפה זרה מאשר בשפת האם העברית. כשמתעצבנים כהוגן, בד"כ משתמשים במילים או מהשפה האנגלית (כמו "שיט" או "פאק"), רוסית כמו ("קיבינימאט") או בערבית... שאין המדובר בקללות, אלא בדיוק של מונחים ומושגים בתחום ההתעמרות הרגשית. לכתבה על קללות במאקו.

הווה אומר שקיים בישראל קונצנזוס לגבי השימוש במונחים ובמילים בהקשר לתכנים מסויימים.

"קדושת המשפחה" וה"משפחתיות" בישראל הן בין המובילות בעולם (לפחות במוצהר) - רק מה לעשות, שהוכח עובדתית ומחקרית שהפשעים האיומים מכול מתבצעים דווקא במסגרת המשפחה או ע"י קרובים...

במדינה שקמה וחיה על חרבה, קיימת נטייה לשמר מיתוסים מילוליים, כדי לשמר את מיתוס קיומה.

ולו הרעיון שמישהו יעז להשוות את הכאב של אם או אב שכולים לכאבם של הורים שילדיהם ניכרו אותם, נשמע לנו לא רק"הזוי", אלא חוצפה ואפילו "זילות" של המעמד ה"קדוש" הזה.

מי שחיים בינינו הם רק

הצל של  האנשים המדהימים,

שהם היו...

שתיקה ומכבסת מילים תומכים ברוע...

פ"ט

הזהות האמיתית והביטחון העצמי

 לשעבר של

קורבנות

התעללות רגשית סמויה

מספיק שהמתעללים רגשית מכבסים את דבריהם וכוונותיהם.
אין הכרח "לתמוך" בגישתם החולנית ולהשתמש במילים "רכות" או "שאולות" משפות אחרות!

כאשר מעריצים ו/או אוהבים אדם קרוב, לא תמיד שמים לב ללשון ולנוסח בו הוא/היא משתמשים כלפינו.
לא במודע. גם את שפת הגוף והבעות הפנים שלהם אנו לא מנתחים במודע. אבל אנחנו כן מעבדים זאת בתת-מודע ואם המילים אינן הולמות את שפת הגוף והבעות הפנים, אנחנו נכנסים למצב רגשי של מגננה. או של פגיעות. על אחת כמה וכמה אם המעשים של אותה דמות אינם הולמים את המילים שנאמרו, הכוונות שבוטאו, ההבטחות שנתנו...

כשאנחנו אוהבים מישהו, אנו גם נוטים "לסלוח" לו/ה מהר יותר על התבטאויות "אומללות", או בלתי הולמות. ואם הם טוענים שהם אמרו זאת בבדיחות, כ"הקנטה"' בד"כ לא נתעכב על זה, או נעשה "עניין".

בפועל, קרבנות של התעללות רגשית סמויה עוברים שחיקה איטית של הדימוי העצמי שלהם על רקע, ה"הקנטות", ההערות הציניות, בדיחות הדעת וחוסר הרגישות של המתעלל/ת לרגשות המטרות שלהם.

 

בדומה (אך להבדיל) ממצב רגשי של אהבה נכזבת, הנשמה של הקרבן"דועכת" מרוב צער, כאב ואכזבה.
מי שחוו אהבה נכזבת מוכנים לעשות ה-כו-ל כדי להשיבה ו/או לגרום למושא אהבתם לאהוב אותו/ה באותה מידה. 
התחושות והעינוי הנפשי באהבה נכזבת זהות לתחושות ולחוויות הכאב והעינוי של מי שאהבתו להורה או לבן/בת זוג הופכים אותו לכלי שימוש בידי מושא אהבתם. וזה חמור שבעתיים, כי המתעלל/ת לא נוטשים את קרבנותיהם. הם קיימים בחייהם כמעין נוכחים נפקדים. או שהם מתעלמים ואדישים לקרבן או שהם מעבירים ביקורת כמעט בכל רגע נתון. ההפוגות הקלות חלות בד"כ כאשר המתעלל/ת קולטים שקרבנותיהם ר הגיעו למצב של "לשבור את הכלים" ו/או לסף הסבל. או אז כל מענה "הולם" שהקרבנות יקבלו מהמתעלל/ת למצוקתם יהפך לקרבן "חיזוק" להמשיך לאהוב... להמשיך להתמסר ולהשתדל.

ואם אתם תוהים לגבי האמור, אשריכם - סימן שמעולם לא חוויתם, לא אהבה נכזבת ולא רצח אופי.

 קשר בריא אינו תובע ביטול אישיות או זהות של מי מהשותפים בו.

בקשר בריא לא אומרים דברים פוגעניים לזולת או מעירים לגבי אופיו/ה או המראה, באופן שחוזר עלעצמו פעם אחר פעם (בטפטוף איטי ואקראי) על כל ציר הזמן של חייהם. אנשים בריאים בנפשם ש"קמים על צד שמאל" וקולטים שפגעו באדם קרוב, מביעים חרטה ו/או מתנצלים בכנות. הבריאים בנפשם לא מאשימים אדם קרוב, שנפגע מדבריהם בחוסר חוש הומור, ב"רגישות יתר" ו/או  בבעיות בהבנה... בפרט לא אם הם אוהבים באמת.          

לתגובות , הגיגים ואנקדוטות

googleef0c864945215cce.html

   ©האתר למודעות ומידע על התעללות רגשית/מילולית סמויה

<a rel="license" href="http://creativecommons.org/licenses/by-nc-sa/4.0/"><img alt="Creative Commons License" style="border-width:0" src="https://i.creativecommons.org/l/by-nc-sa/4.0/88x31.png" /></a><br />This work is licensed under a <a rel="license" href="http://creativecommons.org/licenses/by-nc-sa/4.0/">Creative Commons Attribution-NonCommercial-ShareAlike 4.0 International License</a>.