top of page

סיפורים אישיים של נשים וגברים:

מהיבטים משפחתיים ו/או זוגיים

סיפורים אישיים
כספר פתוח לזולת

הפתיע אותה ולקח יום חופשי. שהיא מדברת אתי מהשירותים ושהיא חייבת לנתק. למחרת היא התקשרה להתנצל "כראוי" ומספר דקות מהתחלת השיחה, חזר ליבי, כמו יו-יו, אליה.

 

"לא. זה לא נגמר בהפי. שרפתי עוד שנתיים מחיי, כולל כספים שנועדו ללימודים נוספים ולקידום מטרותיי.שנתיים שמיקדתי את כל תשומת ליבי בה, ברצונותיה, בצרכיה... וכשמשאביי הרגשיים, הנפשיים והכלכליים היו בשפל, היא עשתה אחורה פנה".

"לא זוכר מתי זה היה, אבל כחודשיים אחרי, יצא לי לקרוא מאמר על GASLIGHTING והתברר לי שזה קורה גם לאחרים. שיש לזה שם. שיש אפילו דרך לצאת מזה - לקטוע כל קשר, בכל מחיר. איבדתי את שמחת החיים שלי, איבדתי עניין בחברים, בלימודים בעבודה. זו הייתה אחת החוויות האיומות ביותר שאי פעם חוויתי. כאב מטלטל ומתמשך. עכשיו הכאב נסבל. חלפו עוד שנתיים. היא לא הייתה החברה הראשונה שלי, אז בראש אני יודע שיש נשים שלא חייבות לסמן עוד X. זה לא כתוב לאף אחת על המצח.

"ואם מישהו מכם חושד שהוא עובר גסלייטינג, או חש שהוא חי בבית-משוגעים, למרות רגעי ההפוגה והסקס מטריף החושים (לדעתי הסימן הכי מובהק לכך מתבטא בתחושת בלבול ובהתקשות לזכור את הפרטים: מה היה, מי אמר למי, מה הובטח, מה קויים, מה נעשה ומה לא...) - אז התחילו להכין את תוכנית הבריחה בראש.

אם יוצא לכם לחשוב על דברים שהיו ולחשוב שהיה נדמה לכם שזכרתם אחרת, אבל היא (ואני מניח שגם הוא) "תיקנו" את זכרונכם ו/או את דבריכם לא פעם, ואתם האמנתם וחשבתם "אולי אני טועה" - אתם חייבים להתחיל להאמין בעצמכם!!!! העיפו מבט על כל התמונה - אם מדובר ב"היסטוריה" של הכחשות, חצאי אמיתות ושקרים, מניפולציות, אמירות שפוגעות בכם (עם או בלי כוונה) ותחושות של אי נוחות וסבל חוזרות ונשנות בתוככם, המדובר בקשר רעיל".

הכיור שנסתם, הוא תמיד אמר בסדר. אך נדיר שמשהו אכן סודר.

ואם הייתי מעירה משהו בנדון, אז הוא היה מתקומם ואומר שאפסיק לנדג'ס ולהלחיץ ושהוא אמר בסדר וברגע שיוכל הוא יעשה זאת.

 

אז בד"כ אחרי יומיים-שלושה הייתי נשברת ומנסה את כוחי בלתקן ולסדר את שצריך היה. גיליתי שאני יכולה לסדר דברים שמעולם לא העליתי בדעתי שאוכל, והייתי גאה בעצמי. לרגע לא עצרתי לחשוב איך זה, שמה שמפריע לי, לא מפריע לו... הוא צדק: הדבר היחיד שהפריע לו היה כל מה שלי היה להגיד.

 

"בסוף השנה הראשונה לנישואינו, אחרי משמרת כפולה, חזרתי הבייתה והתחלתי לארוז את בגדיי בלי להוציא הגה. הוא היה שרוע על המיטה בחדר השינה, הטלוויזיה דלקה. "מה את עושה?" הוא שאל ברוך. "אני עוזבת. לא יכולה להמשיך ככה", עניתי. הוא אפילו לא שאל איך ולמה. הוא קם מהמיטה, כרך את זרועותיו סביבי ואמר שהוא לא רוצה לאבד אותי. שהוא יעשה הכול כדי שאשאר. שאתן לו עוד הזדמנות,  ששום דבר לא יוצא כפי שציפה.

הרוך, המגע, הטון בו דיבר אליי החזירו אותי לימים שהיינו חברים טובים. וחשבתי שלכל אדם מגיעה הזדמנות נוספת. נשארתי. ואכן בימים שאחרי, כשהגעתי מהעבודה הבית היה מסודר ונקי. לפעמים היה כבר אוכל מחומם ופה ושם גם משהו שהוא הכין. הוא היה קשוב ואכפתי.  הוא אמר שחבר מהאוניברסיטה הציע לו עבודה על פרוייקט משותף בניו-יורק, העיר בה גדל. שמחתי בשביל שנינו. הוא חזר לבית הוריו, שבדיוק יצאו לרילוקיישן של שנתיים בחוף המערבי. לי לקח עוד כחודש לממש את התפטרותי ולהתארגן לבד למעבר לניו-יורק. שלא בידיעתי, באותו חודש כבר הייתי בהיריון. בלחץ מההתפטרות והמעבר לא שמתי לב. כשבוע אחרי שהגעתי לבית הוריו התחילו הבחילות. הייתי כבר בשבוע ה-13. דון היה חוזר בערבים עייף והעדיף להירגע מול הטלוויזיה. הוא היה חסר סבלנות ולא ממש התעניין במהלך יומי. כשסיפרתי לו שאני בהיריון, הוא אמר שהוא עדיין לא מוכן לילד. שהפרוייקט עומד להסתיים בתוך מספר ימים ושאין לו מושג מה אחרי זה.

"הפסקתי לשמוע מה הוא רוטן והתכנסתי בתוך עצמי. הייתי חייבת איכשהו לבטל את ההתפטרות, לארגן לעצמי חזרה מהירה לסירקוז, כולל מגורים. למחרת בבוקר, התקשרתי למנהלת שלי. היא שאלה אם אני בהיריון? עד היום לא ברור לי איך היא חשדה בכך. לאחר בירור מנהלי קצר היא חזרה אליי ואמרה שהם יישמחו שאחזור, אפילו בהיריון, אך ביקשה שאגיע לפגישה אתה ביום למחרת. כשהגעתי היא נתנה לי הרצאה בנוכחות חברתי הטובה. מסתבר שהתפקיד של חברתי היה לגבות את דבריה. שתיהן היו כבר אימהות. שתיהן אמרו שאהיה זקוקה לו. שלא אעזוב אותו. שבטוח הוא יתמוך בי. שאני לא יודעת מה זה אימהות... שהרגתי את עצמי מספיק לפרנסתו בשנה החולפת. שעדיף  לי להישאר בבית ולא להיות אם חד-הורית. היה לי ברור שלשתיהן אכפת ממני. חזרתי לניו-יורק ומכיוון שבאמת לא ידעתי מה זה אימהות,החלטתי להישאר עם דון. לא כי בניתי על תמיכה כלשהי ממנו. פשוט כי  באמת לא ידעתי...

"חלפו עוד 8 שנים, שבמהלכן המשכתי לפרנס את שלושתינו בשוטף. דון היה מוצא פרוייקט שהכניס "אקסטרה" מדי מספר חודשים, אך לא ניתן היה לסמוך על כך או לתכנן משהו. שאר הזמן הוא היה בבית. בשעות שבנינו היה בגן, עבדתי במשרה חלקית ובסוף כל יום עבודה הייתי אוספת אותו וממשיכה את יומנו. בערבים, לאחר סיפור השינה שלו, הייתי מדליקה את המחשב וממשיכה במשרה השנייה שלי מהבית. דון רק העביר ביקורת קרה על כל מה שראה, על כל מה שעשיתי. הוא לא התערב. לא לחיוב ולא לשלילה, רק ישב על הקווים ורטן. מדי פעם אם ביקשתי שייקח את הילד לגן השעשועים או עזרה עם הילד, הוא היה אומר "מי שרצה ילד, שייגדל אותו". בשנים הללו חשבתי לא פעם לסיים את חיי, אך אהבתי לבני לא אפשרה לי מותרות מהסוג הזה. מדי יום "חתכתי וורידים" כדי לרצות את דון ושיהיה לנו בית חם ונעים. וכשעיניי היו אדומות מבכי הוא היה אומר שלא ניתן להתייחס לאדם שמסתובב כל היום עם פנים חמוצות. המעניין הוא, שהוא תמיד קלט את נקודות המשבר שלי. עד היום, אני נאלמת דום כשאני בלחץ אטומי. מסתגרת בתוכי. אז היה מתחנן שאשאר. הופך להיות מי שהכרתי, החבר הכי טוב שלי. בשאר הזמן הרגשתי כאבן רחיים על צווארו. זו הרגשה איומה, בעיקר אם היא כרונית.

 

"בסוף השנה ה-8 נשק הגוף שלי ל-50 ק"ג. באחד הלילות, לאחר שלא יכולתי לנשום מרוב התייפחות לכרית, נפלה עליי הבינה. זה לא שחזרתי להיות מי שהייתי לפני החתונה, אך בבת-אחת יכולתי לראות את חיי מהצד. בפעם הראשונה בחיי יכולתי לזהות דפוס התנהגות. דון הוא לא החבר הכי טוב שלי. הוא האדם לו אני נשואה. הוא מצליח לשחק את תפקיד החבר הכי טוב רק לתקופות קצרות, אבל לא מסוגל להתמיד בכך, כי זה לא הוא. לכן גם כשהיינו חברים טובים הוא הצליח להתמיד במשחק. כי לא היה לו רצף. רק כשנפגשנו או בטלפון. מי שבפועל לוקח אחריות זו אני. מי שעושה את מה שצריך זו אני. אני השקולה בין שנינו. אפילו שאני טיפוס אמוציונאלי (לדבריו) או פחות "מאוזנת" ממנו (לדבריו). מסכן, מה עשיתי לו... כפיתי עליו אהבה, חיי משפחה, ילד מקסים, פרנסה, אוכל, הוצאות, רגשות... הוא אדם צנוע ושקול, הוא לא ביקש זאת. ולכן, אם אני מפרנסת ראשית, אמא במשרה מלאה, מנקה, מבשלת - למה אני מתעקשת להמשיך לו את הסבל? אני והבן שלי נסתדר מעולה בלעדיו. בין כה אין לנו על מה לריב, גם לא על מזונות.

 

"התגרשתי ממנו. בתוך מספר ימים מהרגע שעזבתי עם בני, דון התחיל לעבוד בצורה סדירה כעצמאי. אז כנראה שגם כפיתי עליו חודשים (ובמצטבר שנים) של אבטלה. היש הסבר אחר?

"הוא היה בעל ואבא "למופת": הוא מעולם לא אמר לי לא (אבל גם לא כן). הוא אמר לי תמיד שאעשה מה שאני רוצה. הוא לא בא בדרישות וביקש לעצמו רק שקט. הוא השתמש במילים ברורות כמו: נראה, אולי, יכול להיות, ייתכן, כנראה... אני זו ששמעה או הבינה אחרת. לי היו בעיות זיכרון (לדבריו). אני יצרתי לעצמי את האכזבות ומפחי הנפש. יכולתי לגדל את בני איך שבא לי, הוא הרי סמך" עליי.

ואיזה מזל שהוא ניהל את החשבון המשותף ואת התשלומים - אחרת ה"בזבזנית" הייתה חופרת בור שחור...

 

הוא כן הביע את דעותיו, מחשבותיו וצרכיו. הכול בשקט, ברוגע בנינוחות, לפעמים ב"בדיחות הדעת". לי אין חוש הומור, לי אין יכולת הבנה ואני סובלת מרגישות יתר ונטייה להגזמה. אין לי מושג איך הוא החזיק אתי מעמד כל השנים. מזלו שאני גם "פסיכית" (לדבריו), מי עוזב/בורח מכל כך הרבה טוב?"

1. בכל פעם שוויתרתי לה,

  חפרתי לעצמי בור עמוק יותר

 

הסיפור המלא נכתב ע"י גבר ורק תמציתו מובאת, אך הוא מדבר גם אל גברים וגם אל נשים. (*אישיות גבולית: האישה המתעללת)

 

"... בכל דיון, מצב של חילוקי דעות או וויכוח, בעיקר אך לא רק, על דברים של מה-בכך, הרגשתי שזכרוני כנראה בוגד בי. אולי זה היה הדגל האדום הראשון ממנו התעלמתי. אבל הייתי מאוהב מעל האוזניים. תקופת החיזור שלנו הייתה "סיפור מהאגדות" ואני הייתי בעננים. במבט לאחור, מתחוור לי כעת שכנראה, זה שוויתרתי, התעלמתי או לא התעקשתי על שהיה ידוע לי - העמקתי "במו ידי" את הבור שהיא חפרה לי.

"אין ספק שהיא עשתה עליי עבודת שכנוע "טובה". בעיקר לנוכח הצהרות האהבה בהן הורעפתי, המחמאות, המחוות ... למרות אותות אזהרה אחרים והקונפליקטים שהם עוררו בי, התמכרתי לכל מגע ולחישה שלה.

עמוק, עמוק ידעתי שהיא לא ה"אחת", אבל המשיכה המינית בינינו הייתה כה חזקה... הייתי ברקיע השביעי והצורך שלי להאמין בדבריה, גבר על כל היגיון ואותות אזהרה שהיו לי.

"אבל מחוץ למיטה, בחיי היום-יום, הרגשתי שמה שלא אעשה, אני לא בסדר. בחיי שהתאמצתי: קשה להתמודד עם ביקורת נון-סטופ. כשכבר הייתי אוזר את הכוחות כדי לנתק את הקשר אתה, הייתי נבהל מעצמי, כי הרגשתי שבלעדיה אין לי סיכוי. כאילו שבלעדיה אין לי נפש חיה בעולם.

"באחד הוויכוחים המהותיים שהיו לנו, נשברתי. אמרתי לה שדי. והיא נטלה את חפציה...

"בקושי הספקתי לקלוט למה ומה יזמתי (התנהלתי על טייס אוטומטי), והיא יצרה אתי קשר טלפוני (בהתחלה בשיחות אקראיות).  היא הביעה אליי אהבה וגעגועים. רשת העכביש החלה להיטוות פעם נוספת.... הלב והאמון שלי כבר היו מרוסקים, אבל לשמוע את מילות האהבה, הערגה שבקולה... זה העלה בי מחשבות שאולי נחפזתי, אולי טעיתי בהחלטתי לחתוך. שמגיעה לה ולי עוד הזדמנות. היא כבר הייתה עם גבר אחר ואמרה שלכן לא נוכל להיפגש ולדבר פנים אל פנים, למרות שרצתה בכך... טענה שהיא אוהבת אותי, לא אותו. שאני ה"אחד" שלה, אבל שהיא נכוותה ממני ושהיא חייבת להיות בטוחה שאני "סגור" עליה. בטוחה שאוכל לדאוג לה ולהגן עליה. תאמינו לי, כבר שמתי כסף בצד לטבעת שאביא לה כשניפגש...

"בסיבוב הטלפוני שהיא עשתה עליי, היא שמרה אותי על אש קטנה, קרוב לחצי שנה, אולי קצת יותר. חצי שנה בה לא הצלחתי להתרכז בשום דבר אחר ובטח לא בקידום של המשך חיי ותכניותיי. והקטע הוא, שברור (!) שלא נפגשנו במהלך כל התקופה, בה נדפקה לי כל יכולת לחשיבה רציונאלית. הלב שלי היה בהמתנה לשיחת הטלפון הבאה ממנה. הייתה אולי פעם אחת, שהיא הסכימה להיפגש אתי בחשאי. זה לא קרה. בדקה ה-90 היא התקשרה משונקת והסויה ואמרה שהחבר שלה החל לחשוד שהיא בוגדת בו ובבוקר יום המפגש שנקבע אתי, הוא

2. תשאלו את ה"אומלל" - אני זו

    שכפתה עליו דברים ומצבים (*נרקיסיסט סמוי)

"למרות שהוא לא דמה לאף גבר שיצאתי אתו (לא במראה ולא באופי) לאט לאט התאהבתי בו. מהיום בו הכרנו, הוא היה בשבילי. גרתי אז ליד האוניברסיטה, בעיר אחרת, אך הייתי מגיעה לפעמים בסופי שבוע להוריי. הוא היה מתקשר מדי פעם וגילה עניין ואכפתיות בחיי, כחבר טוב. לעתים רחוקות יותר, או אם הייתי במצוקה, הייתי יוזמת אתו פגישה. הוא מעולם לא ניסה להתחיל אתי, לא מילולית ולא פיזית. לי בוודאות לא הייתה כל משיכה גופנית אליו. הרגשתי לידו נינוחה ובטוחה. הכתף שלו הייתה שם בשבילי ויכולתי לדבר בחופשיות על הכול. הוא כבר היה לקראת סוף התואר הראשון כשהכרנו.

לעתים ממש נדירות, היינו נפגשים בבית קפה. הוא היה פותח לי  בטבעיות דלתות, מזיז לנוחותי את הכסא. גינונים "של פעם" שהמסו את לבי. אפילו ניסיתי לשדכו לחברה טובה שלי, בה גילה עניין במפגש אקראי משותף. רק שמרוב שמניתי לפניה את מעלותיו - השתכנעתי אני... זה נשמע מצחיק, אבל זה מה שקרה. גם כנראה קראתי יותר מדי מאמרים על כך, שלא תמיד שמים לב למי שנמצא מתחת לאף.

 

הוא שידר יציבות, שיקול דעת, רוגע ונינוחות. אחד שיודע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע. חשבתי עד כמה הוא מיושב ועד כמה "לא יזיק לי" להידבק ממנו. ומכיוון שבעיניי הוא היה חבר טוב וקרוב, לא היו לי עכבות להתחיל לשדר עניין רומנטי בו. אלמלא הייתי אז רק בת 21, אולי הייתי ערנית יותר למה שקרה מרגע זה ואילך, או מפרשת מצבים במדוייק יותר. לא זכור לי שסיבבתי ראשים אי פעם (ואם כן, אז לא שמתי לב לכך), אבל מעולם לא סבלתי ממחסור במעריצים.

בניגוד למה שהורגלתי, הוא לא "נפל שדוד". אני עדיין גרתי ליד האוניברסיטה, ככה שהיינו מתראים בסופי שבוע ובחופשות אצלו. רק שפתאום לא היה לו זמן. הוא היה עסוק, או שהיו לו מחוייבויות אחרות. הוא מעולם לא בא או הציע לבקר אותי, למרות שהיה לו אוטו ולי לא. בין הסדינים הוא היה "בסדר". היו לי רק 2 בני-זוג לפניו (ועד היום לא חוויתי "סְטוּץ" של לילה או מערכת יחסים קצרה יותר מ-6 חודשים). שני קודמיו היו "כייפים", זורמים, והרפתקנים כמוני. הוא היה עצור. מנה את רשימת הדברים ש"מציקים לו" ושלא נעימים או רצויים לו, והתעקש על שמיכות נפרדות. זה בלבל אותי - לא יכולתי לשפוט רק על סמך 2 בני זוג. גם קצת כעסתי על עצמי שהנחתי (על סמך דעה קדומה) שכל גבר "נורמלי" היה משתף פעולה בשמחה - יש אומרים שמיניות מהווה רק 10% ממערכת יחסים תקינה ובריאה... כיבדתי את צרכיו והעדפותיו המינוריות.

התחתנו רגע לפני שהתחיל את לימודי התואר השני. הייתי בתחילת היריון והוא "עשה את הצעד הנכון"... ההיריון לא היה מתוכנן, גם לא מבחינתי. לא חשבתי על אפשרות של הפלה וגם לא בניתי על אפשרות של חתונה. המסרים המבלבלים והסותרים שקיבלתי ממנו (הוא היה חם וקר אליי לסירוגין), לא אפשרו לי להניח או להגיע להשערה מבוססת. יכולתי רק לקוות, בשקט. כן הייתי מאוהבת בו וכרוכה אחריו. הרי במרוצת השנים הוא הפך לחבר הכי טוב שלי. גם ידעתי שאוכל לגדל ילד לבד, ככה שבפועל לא הייתי לחוצה על טבעת. רק עליו. רק בלנסות "לשחזר" את התחושות הטובות שהיו לי אתו עד לא מזמן.

כשבוע לאחר החתונה עשיתי הפלה. קבעתי תור מרצוני החופשי ומבלי לספר לאיש. כל כך אהבתי אותו, שאלה היו המחשבות שלי פחות או יותר בסדר הבא: * תינוק עשוי להפריע כעת ללימודים שלו ולהמשך הקריירה שלו. * הוא לא אמר לי לעשות הפלה וגם לא העלה אפשרות כזו. * הוא לא הביע כל עמדה או רגש (חיובי או שלילי) לגבי מצבי. אולי כי הוא ידע עד כמה רציתי ילד. אולי מתוך התחשבות בי. * ואם אני אלד, האם בכל וויכוח בינינו הוא ייזרוק עליי, או על הילד את האחריות לכישלונות שלו... זו לא התחלה טובה של חיי נישואין. * אוכל להרות לו בזמן טוב יותר, מתאים יותר, מתוכנן ורצוי יותר. את ההפלה עשיתי בניו-יורק ושבוע לאחר מכן הצטרפתי לבעלי הטרי שקיבל מלגה בקליפורניה. גם על ההפתעה שעשיתי הפלה, הוא לא הגיב. כפי שלא הגיב על ההיריון. היה לי ברור שאצטרך להיות המפרנסת הראשית כל עוד הוא בלימודים.

התחלתי לשלוח קו"ח. במקביל, עזרתי לו לכתוב עבודות לאחד המרצים, שלדבריו לא סבל אותו. למרות זאת, כבר בסוף החודש השני ללימודיו, הוא החליט שזה בזבוז זמן. אני כבר הייתי בתהליך התאקלמות בעבודה. שום דבר שאמרתי לא שינה את דעתו. הוא טען שהוא לא זקוק לתואר נוסף כדי להיות איש מקצוע מעולה ושבמקום ה"בלבולים האקדמיים" הוא יכול לעבוד ולהתקדם במקצועו. זה אמנם לא הרגיש לי נכון, אבל כ"א מאיתנו בתחום עיסוק שונה. במקביל הוא אמר שהוא מתכוון להיות עצמאי. שאף "אידיוט" לא יגיד לו מה לעשות. קיבלתי את דבריו. חזרנו למדינת ניו-יורק. שם גם היו כל הקשרים שלו. התקבלתי לעבודה במשרה מלאה. דון לא הצליח להתברג. כאב לי הלב עליו ולכן רק עודדתי אותו. הדבר האחרון שמישהו-שלא-הולך-לו צריך, זה עצות... בעיקר לא אם הוא גבר מיושב ושקול.

 

.. "בסוף השנה הראשונה לנישואינו הייתי במצב של שחיקה. למרות שדון היה פה ושם מוצא "עצם", לא ניתן היה לחיות מזה, או לבנות על המשכיות. בימים ובשבועות שהוא ישב בבית (ואני בעבודה) הוא היה קורא את הספרות המקצועית שלו, או עוסק בתחביב המקצועי שלו. אני זו שעשתה את הקניות בדרך הבייתה, את הבישולים, את הניקיונות. חשבתי שזה יהיה נבזי מצדי לבוא אליו בטענות שהוא לא נוקף אצבע במטלות הבית ה"נשיות" יותר. חששתי לפגוע באגו שלו. האמת היא שגם לא יכולתי להתמודד עם וויכוחים אתו. בפועל לא היו כאלה. הוא ידע לסתום לי את הפה גם כשהייתי אומרת בשפה רפה, שקשה לי להתמודד עם הקניות לבד. או שואלת "מה יהיה?" הוא טען שהוא אדם צנוע. שהוא לא צריך דבר חוץ משקט. שהוא מעולם לא ביקש ממני שאערוך למענו קניות ובישולים. שאני עושה את הכול כי לי זה חשוב! שלי חשובה תחושת הביתיות ושבפועל אני רק מבזבזת כספים, שאין לנו בעודף. הכול היה נכון.

קשה להתווכח עם אמיתות. הוא כן היה מחסל את כל שהכנתי וטרחתי (גם אם הכנתי כמות ליומיים-שלושה). בתוך מספר חודשים הוא עלה 15 ק"ג והאשים אותי בכך. הוא מעולם לא התנדב לסייע לי ואני חששתי לבקש. את רפרטואר התשובות שלו הכרתי בע"פ. גם אם ביקשתי שיתקן את הברז שדלף או את

תמונו מחיים עם מתעללים סמויים

"אף אחד לא אמר לי או חשד, שמדובר בהתעללות רגשית. בדברים שכלל לא תלויים בי, אלא בבעיות רגשיות/נפשיות שלו.

 

"מה שאעשה או לא - אינו לרוחו. ותאמינו לי שכבר לקחתי כל קורס אפשרי, שאחרים כן נהנים מבישוליי, מהערותיי, מהידע שלי...

"באופן טבעי ולאורך שנות נישואינו, התייעצתי עם כל מי שיכולתי: עם חברות, מי מבני משפחתי, אפילו פניתי לאנשי מקצוע... כולם נתנו לי את אותן עצות: "תשתדלי קצת יותר, אולי אם תהיי עליזה יותר, מחוייכת יותר, תלמדי לוותר, לעצום עין...

 

"כשלבסוף הוא נאות להגיע אתי לייעוץ זוגי, אז באחת משעות הטיפול העליתי רעיון כלשהו והיועצת (שהוא בחר) הגיבה על כך באמירה "לא ניתן ליישם זאת בקשר של התעללות - במקום בו מתקיימת התעללות, בפועל לא קיים קשר זוגי". מה? אני חיה בהתעללות? אין לי קשר זוגי?

"נקודת המפנה החלה ביום בו הבן הקטן שלנו נשבר, הסתגר בחדרו וסירב לצאת או ללכת לביה"ס. היועץ שהגיע היה עו"ס קליני מהקהילה. הוא זיהה שהתנהגות הבן שלנו היא קריאת מצוקה על רקע קשרי ההתעללות בתוך המשפחה. גם החוויות הטובות שהיו לנו, היו בטלות ב-60 לעומת רמת ותכיפות ההתעללות.

"מסתבר, שהתעללות רגשית קשה יותר מהתעללות גופנית ומכות. כי כשהתעללות גופנית הופכת לבלתי נסבלת או לאיום ממשי על המשך קיום - כל אדם בורח. בהתעללות רגשית רוב האנשים "הנורמליים" רק ימשיכו לפקפק בעצמם... ימשיכו להשתדל ולהתאמץ יותר לרצות. יחפשו את הבעייה בתוכם...

"בפועל, בכל סיפור של התעללות רגשית הבעייה נעוצה במתעלל/ת - רק שמרוב שהשתדלתי לרצות אותו, לא להרגיז אותו או לעצבן אותו - לרגע לא עצרתי לחשוב על האפשרות הזו..."

3. להיות נשואה למתעלל רגשית -

חיים עם דיקטטור (*נרקיסיסט, נרקיסיזם)

"לפעמים קשה לאחרים להבין מה זה נישואין לגבר מתעלל, אם אין לכך עדויות גופניות. הסתבר לי שלהתעללות צורות רבות ושלפעמים להתעללות מילולית, רגשית ונפשית יש השפעה הרבה יותר טראומטית, כואבת וארוכת טווח מאשר לאגרוף לפנים. אנשים שחיים חיים "נורמליים" לא יודעים בכלל מה זה לחיות תחת דיקטטורה. אבל זה מה שזה כשנשואים למתעלל רגשית.

"למרות שאני זו שמבצעת את רוב הקניות לבית (כי למה שהוא ייטרח, יוטרח?), הוא זה שקובע מה נחוץ לנו. ורק אם הוא מאשר, מותר לי לקנות. הוא גם זה שקובע לגבי תיקונים בבית ואם הוא בכלל מוכן "לבזבז" על כך כסף. במידה שהוא צריך לקנות משהו, זה הופך לצורך מהותי. במידה שאני זקוקה למשהו, עליי לעבור תחקיר מעמיק ולפעמים "עבודת שכנוע" שניתן לוותר על כך.

"בפועל, הוא גם מנהל את התקשורת בינינו. אני יכולה לשאול אותו או לפנות אליו מתי שאני רוצה, אבל הוא זה שמחליט בלעדי אם בדיוק מתאים או לא מתאים לו לענות, אם משהו מעניין או "לא רלוונטי" לו... גם עניינים של הילדים, או בעיות שלי לגביהם, לא מעניינים אותו.

ויוצא שבשוטף אני מגדלת אותם כאם חד-הורית. 

"אם בישלתי עוף, הוא היה מעדיף לאכול דג. ואם אני שואלת מראש מה בא לו לאכול, הוא מיתמם ואומר "אין לי מושג". ובכל פעם אני מאוכזבת שלא קלעתי לטעמו ו/או לרצונו. כשהוא מעביר עליי ועל ביצועיי ביקורת ולמרות שהוא קורה לזה "ביקורת בונה", כולי מתכווצת מבפנים.

"אם חברה או קרובת משפחה אחרת מעניקים לו מתנה דומה למה שהוא בעבר דחה ממני, בשאט נפש ובחוסר מילה תומכת או תודה על הכוונה והטרחה, אז המתנה היא בדיוק לטעמו...

"החגים זה הסיוט הכי גדול שלי ושל הילדים - התלונות והביקורתיות שלו הולכים ונערמים: האוכל חסר טעם/מתובל מדי, למה הכנתי כל כך הרבה, או למי זה אמור להספיק, לא לכולם נימוסי שולחן ראויים, חם מדי, קר מדי, אין מדברים בשעת הסעודה, למה כולם שותקים הרי זה חג ואמורים לשמוח, למה אני מכריחה או לא מכריחה את הילדים לסיים את האוכל...

 לחיות עם נרקיסיסטים סמויים

4. אבא שלו הסיט אותו מהמסלול
(*אבא נרקיסיסט סמוי)

והייתי שמח שאנחנו ביחד. אפילו שהיה אסור לי לגעת, או להתערב במשהו. (אמא שלי טוענת שזה בגלל שמעולם לא עניין אותו מה הזולת רוצה או צריך, ובוודאי שלא צרכים של ילד, ואני לא מבין על מה היא מדברת, זה היה הרי חוג לבניית מודלים של רכבות).

כך שלמרות שאבא שלי היה רוב הזמן בבית, כנראה שגדלתי עם חסך אב ועם פצע עמוק. הוא לא אבא רע. אולי הוא לא נכנס להגדרה המקובלת של "אבא", או לסוג האבא מהחלומות שלי, שהייתי רוצה, אבל הוא אבא שלי.

העניין הוא, שמרוב שהייתי זקוק לאבא "כמו כולם" מהיום בו אני זוכר את עצמי, עשיתי כל שיכולתי כדי לרצות אותו, לשמח אותו, שיהיה גאה בי באמת. שיאהב אותי באמת. שייראה איזה בן נפלא יש לו.

"אז קיבלתי כל מה שאמר לי אי פעם כ"תורה משמיים". מעולם לא עלה בדעתי להטיל ספק בו, בדבריו או בעצותיו. הם נתנו בכזו קמצנות, ורק אם פניתי, ורק בשעת רצון... שכל מילה נחקקה בי.

גם בניגוד לאמי, אבא מעולם לא הביע ספק בקבילות בחירותיי (לא כילד ולא כבוגר) וגם ממש לא נידג'ס לי.  המטפל שלי טוען שזה דווקא כן הולם את תיאור הילדות שלי במחיצתו של אבי - מצופה מהורה טוב שיביע עמדה או ינסה למנוע שגיאות שנובעות מחוסר ניסיון וגיל. שלאבא שלי דווקא היה חשוב שאראה בו את ההורה הטוב והתומך ובה בעת לא לבזבז את האנרגיות שלו על מסעות שכנוע ושידול, או חו"ח חינוך. אני מתקשה לקבל את דבריו.

אני בטיפול מזה כחצי שנה. אין זכר לבריאות הגופנית המושלמת, בה הייתי, עד גיל 20 ומשהו.

 

מקצועי מחייב בריאות מושלמת וספק אם אוכל לחזור לעסוק בו. ספק אם אמצא בת-זוג שלא "תשתה לי" את הנשמה (אני עדיין בטראומה מהאחרונה). היא אכן ידעה להשפיט אותי...אבל היא גם הייתה היחידה שידעה לייעץ לי איך אוכל לעמוד מול אבי ולבקש את סיועו. זו הייתה הבטחה שחיכיתי לקיומה מספר שנים, רק שבפעמים הבודדות שמצאתי את המלים והכוח הנפשי לברר אתו לגביה, הוא "הזכיר לי", שאו שלא שמעתי אותו נכון, או שלא הבנתי אותו נכון. הוא אמר שיישתדל, שאולי... הוא מעולם לא נתן לי הבטחה מפורשת. קורה ששומעים מהרהורי הלב...

אמא שלי אינה מפקפקת ששמעתי נכון, שהבנתי נכון. אני כן.

אני מפקפק בכולם, כולל בה. בשנים האחרונות היא החלה 'לחפור לי' על זה שהוא נרקיסיסט ועצם החוצפה שלה וכול ה'הנחות' שהיא מניחה לגבי ולגבי אבא שלי- מוציאות אותי מדעתי.

לדבריה, הבריאות שלי נפגעה בגלל מערכת היחסים שלי עם אבא והעצות שלו. הוא אדם רגוע שזורם אתי.

היא זו שמעצבנת עם הרעיונות שלה!!!

ממטופליו של ד"ר קרבר: סיפורו של גבר צעיר ו "מבטיח" שהשפעת אביו מחבלת בחייו.

לא זכור לי שאי פעם היה לי ביטחון עצמי גבוה. זה לא כאילו שיש לך ברירות אם מי מהוריך הוא כנראה מתעלל רגשית. רק כעת, כשאני מביט לאחור, בעיניים של אדם בוגר (בטיפול והחלמה), על השנים שחייתי במחיצת אבי ותחת השפעתו, אני מתחיל להבין את גודל המצוקה ואת הקף הנזקים שחוויתי.

 

אני כבן 40. אבא שלי מעולם לא הרים עליי יד או קול, גם לא על אמא שלי, אבל גם היא וגם אני התנהגנו במחיצתו אחרת. אחרת ממי שהיינו. ואני יודע זאת כי אמי לבסוף התגרשה ממנו ולקחה אותי אתה כשהייתי בן 7. לבקשתי, עברנו לגור באותו אזור, רק לדירה קטנה יותר. לא זכור לי כל ריב בין הוריי כשחיינו ביחד. אבל גם לא נראה לי שהם אי פעם הסכימו על משהו, בוודאי שלא לגבי משהו שקשור בי, ברווחתי, בחינוכי, בצרכיי...

כל עוד חיינו ביחד, אבא  היה רוב הזמן בבית. התקופות שעבד היו קצרות. הוא עבד כעצמאי. למיטב ידיעתי, זה לא היה ההסדר ביניהם, שאמא תפרנס. ככה יצא. הוא מתמיד היה פרפקציוניסט ולכן גם ביקורתי. הוא רגיש לכל מה שלא בוצע כהלכה. חשוב לו שהכול יהיה "כמו שצריך". אמא תמיד הייתה נוכחת. היא עבדה משרות חלקיות בשעות שהייתי בגן או בביה"ס ובאיזשהו שלב (אחרי הגירושין) היא עברה לעבוד מהבית. לא, מעולם לא הייתי "ילד מפתח".

אבא שלי זקוק לשקט. הוא לא סבל שחבריי הגיעו לביקור. הוא היה רוטן ומלמל על הרעש, הבלאגן, זה שאוכלים ושותים את שלו.

עם אבא שמתעקש על שקט, אתה לומד מהר מאוד לשתוק ובטח שלא לשאול שאלות "מיותרות". ברמה מסויימת היה לי מזל. לא עניינתי אותו במיוחד כילד. אני מניח שהוא ראה בי סוג של הפרעה חולפת, או חפץ שניתן להזיז הצידה ולהתעלם. הוא היה יותר ממוקד ב"חסרונות" של אמי וב"לשפר" אותה.

הוא גם בחיים לא קילל או התנהג בגסות. הוא רק קרא לה "פסיכית" או "מלכת הדרמה" (דרמתית), או השתמש בביטויים דומים כמו "שוב התחלת עם השטויות שלך?", או "מאיפה את מביאה את כל הרעיונות שלך?". ואם מי מאיתנו היה מוחה ולו רק בהבעת פנים, הוא היה מסביר שהוא אומר זאת בחיבה... או בצחוק. או לטובתה. כשאני חושב על כך, הוא גם מעולם לא פנה אליה בשמה.

"את רוב החופשים, החגים והשבתות הייתי מבלה עם משפחות של חברות של אמא או עם קרובים שלה. אבא מעולם לא רצה להצטרף אלינו. זכורה לי רק פעם אחת שיצאנו שלושתנו ביחד לטיול בשבת. כי אז הייתה לנו תאונת דרכים קלה. אבא נהג, אבל אמא אמרה שזה לא קרה באשמתו.

לפעמים הוא היה לוקח אותי לפגישה חודשית שלו. זה היה חוג למבוגרים ולא היו שם בכלל ילדים, אבל הוא אפשר לי לבוא אתו.

סימניה של עלה שלכת
bottom of page