ההשלכות והפגיעות של התופעה המכונה *ניכור הורי, חמורות ביותר וגוזלות הן מילדים ומבוגרים מנוכרים והן מהוריהם שנוכרו, כל זכר למי שהם באמת: על מאפייניהם, ערכיהם, אמונותיהם, התנהגותם, רמת תפקודם, כישורי החיים שלהם וטיב בחירותיהם. ניכור הורי פוגע אנושות באיכות, בכמות, ברמות הסיפוק, האושר והחוויות החיוביות שהם אי פעם יחוו, מהרגע בו הוא מתפרץ ועולה לפני השטח ואילך. ניכור הורי הינו רצח אופי של מי מההורים. לא. לא כהוצאה להורג, אלא כ"עינוי סיני": כלכפות את אבריו של אדם לשולחן ניתוחים ולטפטף על מצחו טיפות מים ב"אקראיות", בקצב משתנה ובהפוגות משתנות. זאת, כדי שהוא לא יוכל "להתכונן" לטיפה הבאה. כן זה לוקח הרבה זמן עד שהוא מאבד את שפיותו ולבסוף מאבד את הכרתו או נופח את נשמתו, בעיקר אם מדי פעם "דואגים" לענות על צרכיו הבסיסיים...

בכל אדם בריא "מחוייבות" טבעית לקרובים (ולאהובים) לו/ה ביותר. עבותות של אהבה ומחוייבות טבעיים ובריאים לחלוטין למשפחה הגרעינית. הבעייה מתחילה כשלמי מההורים הפרעת אישיות, מהמפורטות באשכול ב' של ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקני DSM 5.

​

לפיכך, על כול מטפל/ת בתחום ניכור הורי, בראש ובראשונה להיות מודעים ל*תהליך התהוות ניכור הורי (עוד קודם שיתחילו/יעזו לטפל): זהו תהליך המתחיל עם לידת הילדים! מהסיבה הפשוטה, שתהליך זה "נוצר" על רקע הפרעת אישיות נרקיסיסטית/גבולית של מי מההורים. התנהגותם בשוטף וביום-יום של הורים מופרעי אישיות אלה, דיבורם, דרך וסגנון שימושם בשפה, הם שמכשירים את הקרקע ושזורעים את זרעי הניכור: בין אם בהערות "קטנות" ונבזיות כלפי ההורה הדואג לגבי יכולותיו/ה ו/או אופיו/ה, בין אם תוך העברת ביקורת בלתי פוסקת על הילדים עצמם ועל ההורה האותנתי/ת. ניכור זה, כלפי הורה השני/ה, הולך ומתפתח וגדל בילדים "סמוי מן העין" ונותר במצב רדום. כול עוד אין "תנאים" להתפרצותו, ולמרות האפשרות שבילדים אלה מתפתחת מחוייבות או תחושות אהבה ומסירות גבוהות יותר דווקא להורה הזורע/ת הרס (מטבע הדברים במצבים של התעללות) -  מתפקדים גם הילדים וגם ההורה המנוכר/ת (*הורה המטרה) ב"תחום הנורמה והנורמטיבי". כן ניכרים בהם ו/או בביצועיהם ותפקודם סימנים "קלים" או "חריגות", כגון נטיה למופנמות, מיעוט קשרים חברתיים, מיעוט תחומי עניין, נטייה לדכדוך... קצרה היריעה. את הסימנים ו/או השינויים "הקלים" הללו ניתן לזקוף בטעות לגיל או לגורם אחר כלשהו. לכן הם אינם מעוררים "חשד", לא בנפגעים עצמם ולא בסביבה ובסובבים. להתעללות רגשית סמויה פנים, השלכות והשפעות רחבות-קשת על כל מי שאי פעם נפגעו ממנה. אך היא כן משתקת ופוגעת בכישורים, בהעדפות ובנטיות הלב של כל החשופים לה. מונעת מהנפגעים לממש את עצמם, את יכולותיהם ואת הפוטנציאל שלהם. כל האמור קורה בלי כול קשר לפרידה או לגירושין!!!! כל האמור קורה עוד בתוך הקשר המשפחתי, המתקיים בין בני הזוג וילדיהם תחת אותה קורת גג.

בקרוב ל-99% מהמקרים ניתן לחשוד, לזהות ו/או לאבחן ניכור הורי רק לאחר שהתפרץ!
רק לאחר שיצא מהמצב ה"רדום". *הגורם להתפרצות - מצב לחץ קיצוני ו/או חוויה טראומטית (גירושין מהווה "רק" את אחת האפשרויות של חווייה טראומטית, אם כי הבולטת שביניהן).

ההנחייה החד-משמעית של ד"ר סטיב מילר (רופא ופסיכולוג ילדים)  וד"ר *לינדה גוטליב (עו"ס קלינית, ובין הבודדים בעולם שאינם בעלי תואר של פסיכיאטר, המוסמכת והמורשה ע"י ה- DSM לאבחן), היא לטפל בנפגעים ביחד ובמקביל לשיחות עם ההורה המנוכר/ת. ד"ר גוטליב מטפלת בארה"ב גם ב"ילדים" בוגרים (גברים ונשים) ומסרבת לקבל לטיפול פרטני כלשהו. על המטפלים לעשות ככול שלעיל ידיהם לקבל את מלוא התמונה ממטופליהם! המטופלים העיקריים הם אמנם הילדים (קטינים או בגירים/בוגרים), לא ההורה המנוכר/ת - אך כל המטרה היא לשפר ולחדש את הקשר הטבעי הראשוני. החלמת ההורה המנוכר/ת מתחילה עם תחילת שיפור הקשר בין ילדיהם לבינם ותחילת החלמת הילדים (הפועל היוצא מהטיפול המשותף).

במילים אחרות, ההנחייה הראשונה, ברמת ה"יהרג ובל יעבור" לכל מטפל/ת בתחום ניכור הורי, היא לטיפול משותף (גם בטיפול בקטינים וגם בטיפול בבוגרים). על כל מטפל/ת לראות בעצמם בראש ובראשונה מגשרים, כ"מאפשרי" שיח בריא ומונעי המשך תקשורת פוגענית. עליהם לשמש למטופל/ת ולהורה שלו/ה מעין בורר משפטי. לצורך כך, עליהם להכיר את 2 הנפגעים בו זמנית, לאסוף מידע מכ"א מהם ולעמת ולאמת אותם עם ההיגיון הבריא.

לצורך כך, על המטפל/ת, הכי מוכשרים, הכי מופלאים, בעלי הקבלות וההצלחות הכבירות מכול (בתחומי טיפול "דומים" ו/או אחרים/שונים), "לשכוח" כל שיטת טיפול והנחיה שאי פעם השתמשו בה ו/או למדו, הגורסת שיש להתיייחס בטיפול אך ורק לתמונה הסובייקטיבית של המטופלים. בעצם הדבקות שלהם (וההתעקשות שלהם) על דרכי הטיפול המוכרות והידועות להן (גם אם הן אכן פנטסטיות ויעילות בכל סוג תופעה אחר) - הם גורמים לנזקים בלתי הפיכים, ברמת הפלילי, בחייהם של מי ממטופליהם הסובלים מניכור הורי. זאת, היות שניכור הורי הינה פגיעה המתנהגת בדומה ל*מחשבות שווא בלתי ביזאריות (עד לא מזמן כינו זאת פארנויה מסוג של מחשבות שווא). המדובר במחשבות "שנשתלו" במוחם של החשופים להתעללות רגשית ספציפית זו ושקשה מאוד לשלול אותן ללא עדות סותרת/אחרת (ולכן דרושה נוכחות ההורה המנוכר/ת בטיפול). בעבר נכנסה הפרעה זו תחת כותרת-העל של פרנויה, כיום מכנים תופעה זו הפרעה דילוזיונית (delusional disorder).

הפרעה מסוג של מחשבות שווא בלתי ביזאריות מתפתחת על רקע חשיפה למידע מטעה ושקרי ואינה מהווה מחלה גנטית, אלא מחלה סביבתית ונסיבתית . להבדיל, אך כן לצורך הבהרה, קשה לאדם שהופצה עליו שמועה מרושעת, חסרת כול שחר ובסיס, להוכיח את השקר שהופץ עליו - נסו אתם להוכיח שמשהו שכלל לא היה/קרה הוא שקרי. איך ניתן להוכיח שאין לך בכלל אחות, אם אמרו עליך שאת/ה מסרסר/ת את אחותך....? איך ניתן להוכיח לילדים שאמהות ואבות טובים כן מציבים לילדיהם גבולות, כן נותנים להם מטלות הולמות גיל, כן דואגים להקפיד על תזונה מאוזנת ובריאה, על שעות שינה ועוד, בעוד מי מההורים (שגם מהווה דמות סמכות לילד) ששים על כל קיטור ילדותי או מגבים את ילדיהם כנגד ההורה המחוייב/ת? איך ניתן להוכיח שהמדובר בטובת הילד/ה ולא בחוסר התחשבות בצרכיו וברצונותיו הילדותיים  - בעיקר כשהמידע השקרי הזה (שההורה הטוב/ה מזלזל בילדיו ובצרכיהם) מגיע מדמות הסמכות השניה הקרובה לילד/ה? - הדמות שלרוב "לוקחת את הצד" של הילד/ה והופכת לפופולארית אצלם. איך ניתן להוכיח לילדים או לכול אדם אחר ואפילו לעורכי דין ושופטים שזה שהילדים משוכנעים בצדקת עמדתם, מחוזקים בגיבוי שהם מקבלים מההורה המנכר/ת, אינו מהווה עדות להורות מעוותת או רעה של ההורה השני/ה? (למרות שגם ההורה המנכר/ת וגם הילד טוענים שכך הוא כלפי המנוכר/ת). איך ניתן להוכיח שהורה שמעולם לא השקיע בחינוך וגידול הילדים (עניין שמסיר ממנו/ה כל השקעת זמן, אנרגיות ו/או צורך ואחריות להתעמת אתם על רקע מאוויהם הילדותיים) הוא המתעלל/ת (בעוד הילד/ה מתרפקים עליו/ה)? איך ניתן להוכיח שאותו הורה מנכר כלל לא השקיע וכלל לא מושקע בילדיו? איך ניתן להוכיח שדווקא הורה שהקפיד כן על כללים ומסגרות בריאות והולמות לילדיו כלל לא עשה כן על רקע נוחות ונוחיות או חוסר אכפתיות, אלא להפך? איך ניתן להוכיח שהקשר של הילד/ה להורה המתעלל/ת הוא על רקע היקשרות טראומטית (trauma bonding)?

אילו היה בישראל חוק למטפלים (בדומה לחוק המגדיר מי רשאי לעסוק בטיפול רפואי), ו/או חוק בדין הפלילי או האזרחי נגד התעללות רגשית (סמויה וגלויה) ו/או *חוק ניכור הורי - כל מטפל/ת שהיו מתעלמים מהנחייה הברורה לנהל טיפול בניכור הורי בשילוב ובתיאום עם ההורה המנוכר/ת, דינם כדין ההורים (המנכרים) הפושעים!
(היה עדיף אילו 3 החוקים, בפלילי, באזרחי ובטיפולי היו קיימים ונחקקים בו זמנית, ולו רק כדי להטיב למנוע כל הפקר ופגיעות פושעות באיכות חייהם של כלל האזרחים, לא רק בילדים והורים מנוכרים. אפילו למצבים של רשלנות רפואית קיימים נהלים, חוקים ועונשים. ממתי הפכו מצבם הרגשי והתפקודי של בני אדם לזניחים ו/או להפקר?).

כול עוד כולם (המדינה ומוסדותיה, הקהל הרחב ואנשי המקצועות למיניהם) מתעסקים בתופעה של ניכור הורי מכול כיוון והבט אפשריים, הרוב מפספסים את הפיל שבחדר!

​

אֵבֶל כָּבֵד וּבִלְתִּי פָּתוּר. ההבדלים ה"קלים"בין השתקפות התופעה, השפעותיה והשלכותיה בילדים ובהורים מנוכרים הוא, שבעוד ההורים המנוכרים מודעים לכך שהם באבל כרוני, באבל בלתי פתור, ילדיהם שמנכרים אותם כלל לא מודעים לכך שהם במצב של אבל כלשהו ובוודאי שלא באבל כרוני! כלומר, שההבדלים בין הפגיעות נובעים מהשוני בין התעללות רגשית סמויה לגלויה. בהתעללות רגשית סמויה, הנפגעים (ובמקרה של ניכור הורי, הילדים הקטינים והבוגרים כאחת), כלל אינם מודעים לעובדה שהם קרבנות וכל תהליך האבל שלהם (על אבדן ההורה המטיב/ה והטוב/ה, על אבדן דמות כה משמעותית בחייהם, אבדן מי מהוריהם) מודחק, תוסס בתת-מודע שלהם ומחבל ברמות-על בתפקודם וברווחתם. 

האֵבֶל הכָּבֵד וּהבִלְתִּי פָּתוּר, הוא סוג של אֵבֶל פתולוגי, על דמות משמעותית (הן בילדים שהפכו, שלא מדעת, ליתומים מהורה אהוב/ה שחיים, והן בהורים שנוכרו וחשים כהורים שכולים לילדים חיים). אֵבֶל זה הוא-הוא המכנה המשותף לשני הקרבנות של ניכור הורי! מכנה משותף זה מקנה ל'ניכור הורי' את ה"זכות" להיות מכונה תסמונת/סינדרום.

חובתם המהותית, הראשונה (ואולי הבלעדית) של כול מטפל/ת בתחום: להיות מודעים למה שגורם לחלק ניכר מהפגיעות וההשלכות האיומות הללו - האֵבֶל הכָּבֵד והבִלְתִּי פָּתוּר, האֵבֶל הפתולוגי בו מצויים כל הנפגעים, בין אם ילדים קטינים, בין אם "ילדים" בוגרים ובין אם הורים מנוכרים! בין אם מודעים לו ובין אם לאו. אֵבֶל שנובע מחוויית נטישה מוחשית, אך שקרית!

ולפיכך, מטפלים שיקישבו וייתיחסו רק למידע שמתקבל מהקטין ו/או הבוגר (כלומר יקשיבו לשיקוף הסובייקטיבי של המנוכרים ויפעלו רק על פיו), הינם בגדר מזיקים ומסרסים. ילדים קטינים כבגירים פשוט "מדקלמים" (שלא מדעת ושלא במודעות) את משנתם של המתעללים ומטפל/ת שיעודדו את מטופליהם המנוכרים "לתפוס מרחק" מנומס מההורה המנוכר/ת (על סמך הסיפור ה"סובייקטיבי" שלהם) הופכים לכלי שרת של ההורה המתעלל/ת ומחריפים את מצוקת חייהם של מטופליהם.

הסיבה המובילה לקושי בזיהוי של ניכור הורי ברורה למדי: מאוד קשה, עד כמעט בלתי אפשרי, לזהות (פרנויה) * הפרעה מסוג של מחשבות שווא בלתי ביזאריות. ומה שקורה בניכור הורי הוא, שההורה הפתולוגי "שותל/ת" את אחד המאפיינים של הפרעת האישיות שלו/ה בילד/ה. זאת תוך כדי "עידוד" הילדים לראות ולתפוס את ההורה השני/ה כגורם מאיים על שלמותם ואיכות חייהם (של הילדים). ההורים המנכרים "עטים" על כול אמירה, סתמית (או שעשויה להשתמע כשלילית), של הילד/ה לגבי ההורה השני ומקנים לאמירה זו פרשנות מעוותת ומאיימת. לדוגמא, אם ילד/ה אומרים ש"היה משעמם אצל אמא/אבא" (אחרי שנשאלו "איך היה"), אמירה זו תיהפך בפי ההורה המנכר/ת ל"אוי, מסכנצ'יק, היא/הוא לא טרחו לפנות לך זמן... לבלות אתך..."

קשה מאוד להבדיל בין "סתם" היה משעמם (יכול לקרות, או שמעיד על כך שלא הייתה כול פעילות משותפת יוצאת דופן, או שסתם היה כרגיל) לאמירה מפורשת של "אבא/אמא לא פינו לי זמן/התעלמו מקיומי..."

קשה מאוד להבדיל בין "אמא/אבא הכריחו אותי ללכת לישון ב-20:00" לבין "חשוב לאמא/אבא שיהיו לי שעות שינה ומנוחה מסודרות"...

​

על כך בדיוק מבוססת פרנויה מסוג של מחשבות שווא בלתי ביזאריות, בניגוד לפרנויה שמבוסת על מחשבות "הזויות"/ביזאריות ש"משדרות" לאדם/לילד שהזולת מבקש להתעלל בו ולהרע אתו במפורש!

כמטפלים/משפטנים או סתם"צופים מהצד" קשה מאוד להבחין ב"דקויות" של העיוות בפרשנות שההורה המנכר/ת "שותלים" בהתמדה ובעקביות במוחם של ילדיהם... תוך שהם עושים שימוש מעוות וחולני במילים ובסגנון השימוש בשפה של ילדיהם! (עיוות זה מבוסס על אחד ממאפייני הפרעת האישיות של ההורים המנכרים: פרנויה מסוג של מחשבות שווא בלתי ביזאריות (מחשבות שווא, שלמרות שאין להן כל בסיס ו/או אחיזה במציאות, עשויות להישמע/להתפרש כ"אפשריות". בעיקר על ידי "צופים/מאזינים מהצד".

​

קיים הבדל מאוד משמעותי בין מה שרוב הילדים מתכוונים לו, בהשתמשם במילה "הכריחו" לבין הפרשנות האפשרית השלילית למילה הזו. כמבוגרים, אנו יודעים ליחס ל"הכרחה" אלמנטים שליליים (לא רק באפשרות לאיום מילולי, אלא גם לאפשרות של איום פיזי), בעוד ילדים נוטים לייחס ל"הכרחה" פרשנות של "חוסר ברירה/לית ברירה" בהשתמשם בה. יחד עם זאת, כמבוגרים בריאים בנפשם, אנו יודעים במדוייק למה ילד/ה מתכוונים כשהם משתמשים בביטוי "הכריחו אותי" ואיש מאיתנו לא ממהר (ובטח לא כמוצא שלל רב) כדי להעניק לכך פרשנות מעוותת ומאיימת על שלמות הילדים ו/או רווחתם.

ומה שלרוב קורה במסגרת הטיפולית הוא, שמטפלים בתחום "זוכים לראות, לשמוע ולהכיר את "המוצר המוגמר של העיוותים" שנשתלו במוחם של הילדים הקטינים והבוגרים כאחת.

​

בראש רשימת סדרי העדיפויות בטיפול, על מטפלים לשאוף ולפעול למען הבהרה חד-משמעית למטופלים, שחרדת הנטישה הכרונית, המוגברת והמכלה אותם - נטולת כל בסיס של ממש, נטולת אחיזה במציאות האובייקטיבית. "להוכיח" למטופלים שכלל לא מתקיים ולא התקיים מצב של נטישה ולבדוק עם המטופלים מה כן מתקיים. מה כן אובייקטיבי. מה קורה בפועל והלכה למעשה. (הדרך היחידה לעשות כן היא בהצלבת מידע עם ההורה המנוכר/ת וטיפול שמונחה מטרת גישור גם בבגרות מלאה).

​

לא ניתן לצפות מהורים מנוכרים ש"ישלימו" את ועם תהליך האֵבֶל שלהם על ילדיהם החיים, או ממטפל/ת שיוכלו לשכנע הורה מנוכר כלשהו שילדו, לא עלינו, הלך לעולמו. אבל כן יש לחנך דורות של מטפלים בתחום, מה שמכונה בטעות "ניכור הורי", לסייע למטופליהם (הקטינים והבוגרים כאחד) גם להכיר בעובדה שהם באֵבֶל, גם להבין את השלכותיו ופגיעותיו של תהליך אֵבֶל שכזה עליהם וגם לבסס, לאמת ולעמת את המטופלים עם העובדה שדמות משמעותית זו חיה ונמצאת בשבילם. בהתאם לגיל המטופלים, ניתן ללמד אותם את שלבי האבל ומתוכם לבדוק את ההקבלה בין תהליך האבל, אליו הם לא מודעים, למה שקורה בחייהם: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. מן הסתם, ההכרה בעובדה שמתקיים תהליך אֵבֶל (שנכנס להגדרה של אבל פתולוגי ובדומה לתופעה של ניכור הורי אינו מוגדר ככזה ב-DSM) הוא חיוני לכול מטפל/ת. איך מבהירים זאת למטופלים, תלוי בראש ובראשונה בגיל המטופלים. כפי שעובדות חיים ניתנות להסבר אופטימלי בהתאם לגיל וליכולות הרגשיות והשכליות של כל ילד/ה או גבר/אישה, כן ניתן להתאים את הטיפול.

​

כך או כך, על כל מטפל/ת ראויים בתחום ניכור הורי לדעת שזה המקור המהותי לסבל של מטופליו, אֵבֶל בלתי מעובד/פתור, מודחק ו/או מושהה ופתולוגי בקטינים ובוגרים שנוכרו. עליהם להכיר בע"פ לא רק את רשימת הפגיעות הנובעות מחוויה של נטישה כרונית במטופליהם, אלא גם למצוא וליישם את גישת הטיפול ש"תוכיח" לילדים ולהוריהם שבפועל לא התקיימה/מתקיימת נטישה אמיתית, אלא רצח. מה שבפועל מתקיים זה רצח אופי. עליהם לבחון עם המטופלים וללא משוא פנים, האם קיימת הצדקה קבילה ל"הריגה" (בדיוק כפי ששופט יכול לקבוע אם אדם הרג מתוך הגנה עצמית ולשחררו לחופשי) או האם התבצע רצח מכוון שתוכנן ע"י ההורג. בשני המקרים, אין המדובר במצב של נטישה! ויש "לעדכן" את המטופלים שהמדובר או בהגנה עצמית (ואז יש להביא לסיום הקשר והתקשורת הפוגעניים מתוך מודעות וכוונה מלאה) - או שהמדובר בפרשנות מוטעה מיסודה וש"הסיבות" להרג/לרצח הן סיבותיו של גורם אחר ועליו/ה מוטלת מלוא האחריות לתחושה המוטעית של נטישה. כלומר, שבפועל לא התקיימה כול נטישה, אלא "הפעלה". ושאת ה"הפעלה" הזו ניתן לתקן. כך או כך, תפקידם של המטפלים הוא להזים לחלוטין את האפשרות לנטישה ולאפשר תיקון מלא של כותרת החוויה: או הגנה עצמית מוצדקת (ואז גם ניתן להתאבל), או טעות בפרשנות, אותה ניתן לתקן ובכך (בשני המצבים) למחות כול זכר לחווית הנטישה, לפגיעותיה והשלכותיה. תפקידם של המטפלים הוא להזים מצב של נטישה ו/או קיום נטישה ולאפשר התאבלות ואבל, במידת הצורך.

​

כי מי שהדחיקו את הטראומה אינם יכולים להתאבל, כי הכול מודחק. באֵבֶל בלתי פתור שכזה, בין אם הוא מושהה (על רקע ההדחקה), או מורכב או שילוב של סוגי אבל, מתנהגים הנפגעים כאילו דבר לא קרה, וממשיכים הלאה בתפקדם לכאורה בצורה תקינה למרות ו/או לנוכח ההתפרצות של ניכור הורי. אֵבֶל מושהה ו/או מורכב או כל שילוב של אבל (שטרם נחקר לעומק, חרף המודעות לקיומו ובוודאי שלא התקבלו לגביו מסקנות אופרטיביות, מקצועיות, כלשהן), אֵבֶל בלתי פתור - מונע מהנפגעים לחזור לחיים תקינים, או גורם להם לסרב לעשות כן.

מחובתם של כול מטפל/ת בניכור הורי להיות מודע ולהכיר בתהליך האבל הבלתי פתור הזה (שכאמור, עוד אין לו "שם"/"מונח" או התייחסות ב-DSM 5), לכול הפחות לדעת להוביל את המטופלים למקום בריא ובטוח. מחובתם לאפשר לקטינים כבוגרים מקום בטוח לשחרר או לבכות (במידת הצורך ולנוכח מסקנות התהליך הטיפולי) את דמות ההורה שאבדה ולברר אתם מה בדיוק נפגם בדמות ההורה המנוכר/ת ואיך לדעתם זה קרה. על מה מבוססים הכעס והתסכול שלהם כלפי אותה דמות? מחובתם של המטפלים לבדוק ולוודא, לאמת את המידע שמטופליהם חולקים אתם - לא מתוך פגיעה בסודיות שבין מטפל למטופל, אלא ממקום של בירור וחקר האמת. מומלץ ברמת החובה (בכל גיל), טיפול משולב עם ההורה המנוכר/ת לצורך קבלת תמונה מדוייקת, מבוססת ואמיתית יותר. זאת גם אם מתקיים קשר כלשהו ולו רק למראית עין עם אותה דמות.

המטרה הראשונית והבסיסית של כול מטפל/ת צריכה להיות להזים לחלוטין את חוויית הנטישה (השקרית)

​

במצב בו נהרסו חייהם של מינימום 2 בני אדם (ילד/ה מנוכרים והורה מנוכר/ת) בגינה. זאת, על רקע אֵבֶל כבד על דמות ילד/ה והורה אהובים שחיים - חובתם המוסרית והערכית של המטפלים בתחום להתייחס לנפגעים במקביל. היות שהחוויות הסובייקטיביות, אותן חולקים הילדים (קטינים כבוגרים) עם המטפלים, הינן פרי של "הפעלה/שפעול" של ההורה המנכר/ת והמתעלל/ת ולא ה"פרשנות" האמיתית של אותם ילדים, לא הפרשנות שנובעת מתוכם של הנפגעים, אלא מהאמירות וה"טפטופים" של ההורה המנכר/ת. כלומר, גם כש"נדמה" למטפל/ת מנוסה, שהמטופל/ת חולקים אתם את חוויותיהם -הם, רק מזווית הראייה והפרשנות הסובייקטיבית שלהם  - אין זה כך! אלה הן ה"מנטרות" והאמירות שההורה המנכר/ת "שיננו" להם, אל הפרשנויות המעוותות של ההורים המנכרים. הפרשנויות המעוותות של הורים בעלי הפרעת אישיות *נרקיסיסטית/גבולית...

​

יש לזכור, שגם במקרים בהם מתקיים קשר כלשהו עם ההורה המנוכר/ת, אפשר "לסמוך על כך" שקשר זה ילך וייגוז על רקע טיפול בלתי ראוי/מוטעה ו/או בגין המשך מעורבותו של ההורה המתעלל/ת בחייהם של הנפגעים.

​

האבל הבלתי פתור, הנובע מחוויית הנטישה הקיקיונית/המדומה, אך המוחשית מאוד, אינו מודע לילדים ואף לרוב אינו מודע להוריהם המנוכרים ולמטפלים. הרי דמות משמעותית בחיי הילדים, ההורה המנוכר/ת, אבדו חלק ניכר מהמשמעות שילדיהם ייחסו להם אי פעם ועל זה יש להתאבל!

יש להתאבל על דמות משמעותית שמשמעותה נמחקת/נעלמת/נעלמה... אדם שחדל להיות מי שהוא, הרי "קבר" את האדם שהוא היה... (וגם אם מדובר בדמות מפלצתית, יש לברך "ברוך שפטרנו", על אחת כמה וכמה שיש להתאבל כשהמדובר בדמות הורה אוהב/ת "שנמחקה" או שינתה זהות/אבדה מערכה).

יוצא שבעוד *הורים מנוכרים תקועים בשלב כלשהו של תהליך האבל שלהם מבלי יכולת להשלימו, לילדים מנוכרים כלל לא הייתה אפשרות כלשהי להתחיל בתהליך האבל ובוודאי שלא "להיתקע בו". גם אין להם עם מי להתאבל על דמות הורה שנעלמה מחייהם וגם איש לא מאפשר להם זאת (בטח שלא ההורה המנכר/ת ותאב/ת הנקם)!

​

גם הורים מנוכרים וגם ילדים מנוכרים מושפעים לרעה מרגשות האבל שלהם, בין אם הוא מודע ובין אם לאו! מודחק או מוחצן. קיומו של אבל כזה שאינו מקבל מענה כלשהו ובוודאי שלא מעובד, הוא הרסני.  השפעותיו וההשלכותיו על כ"א מהצדדים, על הדמיון והשוני ביניהם - ניתן ליחס אך ורק לקיומו של אֵבֶל פתולוגי בלתי פתור!

​

מה זה משנה איך קוראים לאֵבֶל הבלתי פתור הזה של ילדים מנוכרים?!!! העובדה היא, שהם חווים אֵבֶל ושאיש לא טרח לאפשר להם מקום להתאבל ולבכות את הדמות המשמעותית שאבדה להם, על הזמן האבוד שביתמותם. וכול עוד ההורה המנוכר/ת שלהם בחיים (ומעבר להכול), ילדים אלה חיים ויחיו בתחושה כרונית של נטישה - החרדה/הפחד האולטימטיבי של רוב בני האדם מלידה ועד בכלל - חרדת הנטישה!

חיים בתחושת נטישה כרונית - תפקוד יום-יומי בהשפעת חרדת נטישה ושכול בלתי מעובד

​

אֵבֶל (מודע או שלא), מהווה לכל אדם, בכול גיל מלידה ועד מוות, מצב של וחוויה של נטישה!

איש לא היה שרוי באֵבֶל על נפש חיה שאיננה יקרה לו. כולנו תופסים רגשית את אבדנה של דמות אהובה כנטישה! (גם כשהמדובר בהורה קשיש/ה וגם כשהמדובר באדם צעיר יותר שהיה, חלילה, חולה או שנהרג. את האבדן ה"צפוי" ו/או המוכח (כתוצאה ממוות) אפשרי וקל לנו יותר לעבד. המוות, לכשעצמו, הוא עובדה סופית. אֵבֶל הוא תהליך לו אנו זקוקים לרווחתנו הנפשית/רגשית כדי לקבל ולהשלים עם אבדן. גם כשהמדובר בחיית מחמד. אנו חשים בחיסרון, בחסך... וחיסרון זה "מתרגם" לנו רגשית כנטישה שלנו, כאילו אנו ננטשנו. רגשות הכעס והתסכול, תחושות הכאב, המועקה - נובעות מחוויית הנטישה (חרדת הנטישה היא אחד מ-5 הפחדים המולדים של כולנו וברובנו, הפחד השלט).

כעת נסו לדמיין או לשער בנפשכם איך זה לחיות בלי דמות משמעותית כלשהי שהייתה לכם. לא בגלל שהיא נפטרה או הלכה לעולמה. היא פשוט "נעלמה לכם/"נמחקה לכם", יצאה מחייכם.

זה בדיוק מה שקורה *לילדים בניכור הורי - הם מאבדים את אחת הדמויות המשמעותיות ביותר לכול בן אנוש!

והם חווים זאת כנטישה של אותה דמות, וביתר שאת. כי הם מודעים לכך, שהדמות הזו חיה. ברור לי שהורים מנוכרים שקוראים את השורות הללו "מתפחלצים" מעצם ההכרה - הרי ילדיהם-הם "מחקו אותם" מחייהם. ילדים מנוכרים אינם מודעים לתסריט של חייהם - הם אינם מודעים לכך שהם רק ה"כלי", הכלי-המשחית של מי מהוריהם. הכלי בידיו/ה של ההורה המנכר/ת. ילדים מנוכרים הם בשליטה של מישהו אחר, מחוצה להם, וכפי שאינם מודעים לאבל שהם חשים, הם אינם מודעים לכך שדמות משמעותית אחרת הפכה אותם ומשתמשת בהם כחפץ/ככלי משחית...

זו בדיוק השטניות והנבזיות של התעללות רגשית סמויה בכלל והתופעה המכונה ניכור הורי, בפרט - היא מתעתעת לא רק בכ"א מהמעורבים עצמם (למעט במנכר/ת), אלא גם ב*"כוחות ההצלה" בהם מי מהצדדים מנסה להעזר: ברשויות החוק, הרווחה, בשופטים, בעורכי דין ובמטפלים! 

ולכן, מעבר להכרות עם שיטות הטיפול הקבילות השונות בניכור הורי, על המטפלים והמטפלות בתחום, לשלב בתהליך הטיפולי כבר בשלביו הראשוניים , לפנות בטיפול מקום "מכובד" לתהליך האבל ולניטרול התחושה הכרונית (השקרית, אך המוחשית) של נטישה ממנה הוא נובע. (שזו כנראה התחושה שמלבה את הכעס, הזעם והתסכול של כל ילד/ה מנוכרים כלפי מי מהוריהם). כי כול האמירות והטענות של ילדים שנוכרו נובעות מכאב האבדן שהם חווים כלפי *ההורה המנוכר/ת ותחושת הנטישה שלהם (בעודם משתמשים, שלא במודעות, ב"מטבעות הלשון" ובאמירות של ההורה המנכר/ת).

​

בשורה התחתונה של ניכור הורי - האֵבֶל הבלתי פתור בשילוב עם תחושת הנטישה הכרונית (ממנה נובע האֵבֶל) בגין דמות משמעותית, משותפים להורים ולילדיהם המנוכרים, גם במצבים בהם מתקיים קשר כלשהו בין הנפגעים. מחובתם של המטפלים בתחום להיות לא רק מודעים לכך, אלא לתת מענה טיפולי הולם ונאות לתחושות ההרסניות הללו. וכן, בד בבד, עליהם לפרק כל מחשבת שווא, של המנוכרים, לגורמים ולבדוק לעומק (תוך הצלבת מידע יסודית) את קבילותה וייתכנותה.

ואם מישהו "ייטרח" לחבר בין כל הנקודות, "ציוני הדרך", ההשפעות, ההשלכות, המאפיינים וגו' הן של בעלי הפרעות האישיות שבאתר והן של קרבנותיהם - ולו רק לרגע קל - התמונה הסופית שמתקבלת היא שילדים מנוכרים (בכל גיל!) הם הקרבנות האולטימטיביים של התעללות רגשית סמויה. בפועל הם אלה שיוצאים קרחים מכל צד, זווית והבט!

זאת, היות שהם נולדו לסיטואציה בה מלכתחילה רק הורה אחד/ת תפקדו ברמה נאותה, בעוד השני/ה מתנהג/ת כעויין ואוייב ועושה כל מאמץ "לשמר" לעצמו/ה כמה שיותר משאבים (זמן, כסף ורכוש, תשומת לב..) על חשבון כל חברי התא המשפחתי, בכל מחיר! (מצב שכלל אינו קשור לפרידה ו/או גירושין, אלא אך ורק להפרעת האישיות של מי מהוריהם!).

ילדים מנוכרים מלכתחילה נולדו למצב של חסך והעדר של נוכחות אמיתית של מי מהוריהם ("נוכחות-נפקדת", בה ההורה מול עיניהם, אך לא באמת קיים בשבילם ואף רואה בהם גורם תחרותי) והם "מאבדים" את מקור התמיכה היחיד שהיה להם (לרוב כולל בני משפחה וחברים מצד ההורה המנוכר/ת ואת כול מי שאינם "תומכים" בעמדות ובחולי של ההורה המנכר/ת). מילדים אלה נגזל ונחמס כל טיפת אמון שאי פעם היה להם, בין אם בעצמם וביכולותיהם ובין אם בסביבתם. כל עתידם הוסט, שונה וחורב!

בהעדר מטפלים וטיפול שמודעים "עד העצם", מיומנים ובקיאים בתופעה מלפני ולפנים ויודעים להתנהל "בניגוד לכול" מה שלמדו וידוע להם בטיפול ובגישות טיפוליות לשאר מצבי חיים, מטפלים שמסוגלים לראות, להבין ולהפנים את התופעה של ניכור הורי על ה"תעתועים" החזותיים והנתפסים שבה, לזכור ולהבין שהמנכרים רק נראים כ"שפויים", נינוחים ורגועים ורק "נשמעים"כ"שפויים", שהילדים (הקטינים והבוגרים כאחת) אינם חולקים אתם את חוויותיהם ואת פרשנותם, אלא את ה"מציאות" וההוויה של ההורה המנכר/ת - יתוחזקו העוול, הרוע, האומללות והאיוולת ויתקבעו הן בחברה והן בפרטיה.

האבל הפתולוגי הוא אמיתי ומוחשי לחלוטין, גם בילדים וגם בהוריהם המנוכרים.
תפקיד המטפלים בתחום הוא להזים בצדדים הנפגעים את חווית הנטישה השקרית ולמחות את עקבותיה לחלוטין. זאת תוך כדי שלילה מגובה בעובדות ובראיה מפוכחת וחומלת לגבי כל המידע השקרי והמניפולטיבי שטופטף לילדים לכול אורך חייהם.

לחילופין, ולרוב כשהמדובר בקטינים במצבים של ניכור הורי קל עד בינוני: על משפטנים ו/או מטפלים לחייב את ההורה המנכר/ת לשתף פעולה ולומר לילדיהם בכול רגע נתון, שהם מצפים מהם שיהיו בקשר אוהב וחם עם ההורה המנוכר/ת ושיעשו כל שלעיל ידם כדי שקשר בריא יתקיים עם ההורה השני/ה.  (ברור שחוק בדין הפלילי נגד התעללות רגשית בכלל וניכור הורי בפרט, היה מחיש את "שיתוף הפעולה" המתבקש. חוק נשכני עם עונשים שאינם נופלים ואף קשים מהעונשים המוטלים על רוצחים ומתעללים גופנית).