התעללות רגשית סמויה
=
גניבת זהותך
מאמרים למחשבה:
טיפול ראוי בניכור הורי
והפיל שבחדר
25/03/2021
נסו לדמיין בעיניי רוחכם, או לשער בנפשכם, אירוע "הזוי"/אבסורדי: לאור יום ומול עיניי העוברים ושבים, אדם (גבר או אישה) מתחילים לדקור בסכין אימתנית, משוננת, ארוכה וחדה את אביהם או את אימם, שדקה קודם לכן צעדו לצידם וניהלו אתם שיח ככול האדם. איש לא נעצר, איש לא נועץ מבט או מרים כל צעקה. העוברים ושבים ממשיכים בדרכם. אפילו השוטר שעומד בפינת אותו רחוב ועד לכך, או קלט את תנועות הנפות הסכין ונעיצותיה בזווית עינו - לא קורא לתגבור, לא מתנפל על הדוקר/ת או מנסה להחיש עזרה לקרבן (למי שבוודאות הדם אוזל מגופו עם קצב הדקירות...). וכשלבסוף, הקרבן נופח/ת את נשמתו/ה, מתמוטטים התוקפים ונוהגים כאדם שחרב עליו עולמו. מה לדעתכם הסיכוי וההסתברות לתרחיש שכזה? כי לפני שתספיקו לחשוב "אין מצב שבעולם", ברצוני להבהיר שמצב שכזה קורה מדי יום, בכול העולם המערבי, "המתוקן", בשינוי נתון "פעוט"אחד. המדובר ברצח אופי והן המבצעים והן הקרבנות ממשיכים לחיות כזומבים ולהתנהל כלפי חוץ כאילו "כלום". (דבר ה"מצדיק"ו/או "מסביר"את התרחיש ה"הזוי", שלעיל). האם אלו פני החברה בה הייתם בוחרים לחיות? חברה מעורבת של זומבים ובני אדם? ההייתם ממשיכים "להתעלם" מאירוע שכזה, כאילו הוא כלל לא חריג בחומרתו וממש לא נוגע או פוגעני בכם, בילדיכם (שיגדלו עם "הרוצחים היתומים") ובחברה בה אתם חיים?
ההשלכות והפגיעות של התופעה המכונה *ניכור הורי, חמורות ביותר וגוזלות הן מילדים ומבוגרים מנוכרים והן מהוריהם שנוכרו, כל זכר למי שהם באמת: על מאפייניהם, ערכיהם, אמונותיהם, התנהגותם, רמת תפקודם, כישורי החיים שלהם וטיב בחירותיהם... ניכור הורי פוגע אנושות באיכות, בכמות, ברמות הסיפוק, האושר והחוויות החיוביות שהם אי פעם יחוו, מהרגע בו הוא מתפרץ ועולה לפני השטח ואילך. ניכור הורי הינו רצח אופי של מי מההורים. לא. לא כהוצאה להורג, אלא כ"עינוי סיני": כלכפות את אבריו של אדם לשולחן ניתוחים ולטפטף על מצחו טיפות מים ב"אקראיות", בקצב משתנה עם הפוגות משתנות. זאת כדי שהוא לא יוכל "להתכונן" לטיפה הבאה. כן זה לוקח הרבה זמן עד שהוא מאבד את שפיותו ולבסוף מאבד את הכרתו או נופח את נשמתו, בעיקר אם מדי פעם "דואגים" לענות על צרכיו הבסיסיים...
בכל אדם בריא "מחוייבות" טבעית לקרובים (ולאהובים) לו/ה ביותר. עבותות של אהבה ומחוייבות טבעיים ובריאים לחלוטין למשפחה הגרעינית. הבעייה מתחילה כשלמי מההורים הפרעת אישיות, מהמפורטות באשכול ב' של ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקני DSM.
לפיכך, על כול מטפל/ת בתחום ראשית להיות מודע לתהליך התהוות ניכור הורי (עוד קודם שיתחילו/יעזו לטפל): זהו תהליך המתחיל עם לידת הילדים! מהסיבה הפשוטה, שתהליך זה "נוצר" על רקע הפרעת אישיות נרקיסיסטית/גבולית (שמפורטת באשכול ב' שב-DSM 5) של מי מההורים. התנהגותם בשוטף וביום-יום של הורים מופרעי אישיות אלה, דיבורם, דרך וסגנון שימושם בשפה, הם שמכשירים את הקרקע ושזורעים את זרעי הניכור. ניכור זה הולך ומתפתח וגדל בילדים "סמוי מן העין" ונותר במצב "רדום". כול עוד אין "תנאים" להתפרצותו וחרף האפשרות שבילדים אלה מתפתחת "מחוייבות" או "תחושות אהבה ומסירות" גבוהות יותר להורה בעל/ת הפרעת האישיות (מטבע הדברים במצבים של התעללות), מתפקדים גם הילדים וגם ההורה המנוכר/ת (*הורה המטרה) ב"תחום הנורמה והנורמטיבי". כן ניכרים בהם ו/או בביצועיהם ותפקודם סימנים "קלים" או "חריגות", כגון נטיה למופנמות, מיעוט קשרים חברתיים, מיעוט תחומי עניין, נטייה לדכדוך... קצרה היריעה. את הסימנים ו/או השינויים "הקלים" הללו ניתן לזקוף לגיל או למאפיין כלשהו. לכן הם אינם מעוררים "חשד", לא בנפגעים עצמם ולא בסביבה ובסובבים. להתעללות רגשית סמויה פנים, השלכות והשפעות רחבות קשת על כל מי שאי פעם נפגעו ממנה. אך היא כן משתקת ופוגעת בכישורים, בהעדפות ובנטיות הלב של כל החשופים לה. מונעת מהנפגעים לממש את עצמם, את יכולותיהם ואת הפוטנציאל שלהם. כל האמור קורה בלי כול קשר לפרידה או לגירושין!!!!
בקרוב ל-99% מהמקרים ניתן לחשוד, לזהות ו/או לאבחן ניכור הורי רק לאחר שהתפרץ!
רק לאחר שיצא מהמצב ה"רדום". *הגורם להתפרצות - מצב לחץ קיצוני ו/או חוויה טראומטית.
להזכירכם, ניכור הורי, במילים פשוטות, הינו רצח אופי, איטי, שיטתי וממושך של דמות ההורה השני, הוא/היא הורה המטרה. וכמו בכל רצח יש קרבן, קיים כלי רצח ויש רוצח. לפעמים הרוצחים, או מי שמבצעים את ההריגה/הרצח, הם גם יוזמי/"מזמיני" החיסול הממוקד. הם אולי גם מתכנני החיסול. לפעמים, כמו במקרים של מתקפת טרור, היזמים והמתכננים יושבים ספונים בבתיהם, בעוד "שליחיהם" מבצעים את הרצח/החיסול.
בניכור הורי, הילדים הופכים (שלא מדעת ושלא במודע) גם לכלי הרצח וגם למחסלים! הילדים הופכים לרוצחים בפועל. רק, שמאחר שהם אינם מודעים למניפולציות של ההורה המתעלל/ת והמנכר/ת ולהשפעותיהם עליהם, במקביל ליישום "שלבי החיסול" עצמו, עם כול פגיעה בהורה המטרה - הם עצמם חשים ומושפעים לרעה. היות שכול פגיעה (קלה כעמוקה) פוגעת להם בדמות המשמעותית של חייהם. בהורה אהוב/ה, אוהב/ת ואותנתי/ת. ובד בבד, בעוד הם פוגעים פעם אחר פעם בדמות המשמעותית להם (כאמור, שלא במודעות ולא מבחירה חופשית) הם מתחילים לחוש את האבדן של ההורה שלהם.
ניתן להשוות את מצבם של הילדים המנוכרים, למצבם של בני אדם הפועלים תחת השפעת היפנוזה ובניגוד למי שהם, לנטיות ליבם ולרצונם החופשי. אפילו בניגוד לצרכים של עצמם... ולפיכך:
ההנחייה החד-משמעית של ד"ר סטיב מילר (רופא ופסיכולוג ילדים) וד"ר *לינדה גוטליב (עו"ס קלינית, ובין הבודדים בעולם שאינם בעלי תואר של פסיכיאטר, המוסמכת והמורשה ע"י ה- DSM לאבחן), היא לטפל בנפגעים ביחד ובמקביל לשיחות עם ההורה המנוכר/ת. ד"ר גוטליב מטפלת בארה"ב גם ב"ילדים" בוגרים (גברים ונשים) ומסרבת לקבל לטיפול פרטני כלשהו. על המטפלים לעשות ככול שלעיל ידיהם לקבל את מלוא התמונה ממטופליהם! המטופלים העיקריים הם אמנם הילדים (קטינים או בגירים/בוגרים), לא ההורה המנוכר/ת - החלמת ההורה המנוכר/ת מתחילה עם תחילת שיפור הקשר בין ילדיהם לבינם (הפועל היוצא מהטיפול המשותף).
במילים אחרות, ההנחייה הראשונה, ברמת ה"יהרג ובל יעבור" לכל מטפל/ת בתחום ניכור הורי, היא לטיפול משותף. על כל מטפל/ת לראות בעצמם בראש ובראשונה מגשרים, כ"מאפשרי" שיח בריא ומונעי המשך תקשורת פוגענית. לשמש למטופל/ת ולהורה שלו/ה מעין בורר "משפטי".
לצורך כך, על המטפל/ת, הכי מוכשרים, הכי מופלאים, בעלי הקבלות וההצלחות הכבירות מכול (בתחומי טיפול "דומים" ו/או אחרים/שונים), "לשכוח" כל שיטת טיפול והנחיה שאי פעם השתמשו בה ו/או למדו, הגורסת שיש להתיייחס בטיפול אך ורק לתמונה הסובייקטיבית של המטופלים. בעצם הדבקות שלהם (וההתעקשות שלהם) על דרכי הטיפול המוכרות והידועות להן (גם אם הן אכן פנטסטיות ויעילות בכל סוג תופעה אחר) - הם גורמים לנזקים בלתי הפיכים, ברמת הפלילי, בחייהם של מי ממטופליהם הסובלים מניכור הורי.
י
אילו היה בישראל חוק למטפלים (בדומה לחוק המגדיר מי רשאי לעסוק בטיפול רפואי), ו/או חוק בדין הפלילי או האזרחי נגד התעללות רגשית (סמויה וגלויה) ו/או *חוק ניכור הורי - כל מטפל/ת שהיו מתעלמים מהנחייה ברורה זו, דינם כדין ההורים (המנכרים) הפושעים!
(בפועל, שלושת החוקים יחדיו חסרים, ולו רק כדי להטיב למנוע כל הפקר ופגיעות פושעות באיכות חייהם של כלל האזרחים, לא רק בילדים והוריםם מנוכרים. אפילו למצבים של רשלנות רפואית קיימים נהלים, חוקים ועונשים. ממתי הפכו מצבם הרגשי והתפקודי של בני אדם לזניח ו/או להפקר?).
הפיל שבאמצע החדר
כול עוד כולם (המדינה ומוסדותיה, הקהל הרחב ואנשי המקצועות למיניהם) מתעסקים בתופעה של ניכור הורי מכול כיוון והבט אפשריים, הרוב מפספסים את הפיל שבחדר!
אֵבֶל כָּבֵד וּבִלְתִּי פָּתוּר. ההבדלים ה"קלים"בין השתקפות התופעה, השפעותיה והשלכותיה בילדים ובהורים מנוכרים הוא, שבעוד ההורים המנוכרים מודעים לכך שהם באבל כרוני, באבל בלתי פתור, ילדיהם שמנכרים אותם כלל לא מודעים לכך שהם במצב של אבל כלשהו ובוודאי שלא באבל כרוני! כלומר, שההבדלים בין הפגיעות נובעים מהשוני בין התעללות רגשית סמויה לגלויה. בהתעללות רגשית סמויה, הנפגעים (ובמקרה של ניכור הורי, הילדים הקטינים והבוגרים כאחת), כלל אינם מודעים לעובדה שהם קרבנות וכל תהליך האבל שלהם (על אבדן ההורה המטיב/ה והטוב/ה, על אבדן דמות כה משמעותית בחייהם, אבדן מי מהוריהם) מודחק, תוסס בתת-מודע שלהם ומחבל ברמות-על בתפקודם וברווחתם.
האֵבֶל הכָּבֵד וּהבִלְתִּי פָּתוּר, הוא סוג של אֵבֶל פתולוגי, על דמות משמעותית (הן בילדים שהפכו, שלא מדעת, ליתומים מהורה אהוב/ה שחיים, והן בהורים שנוכרו וחשים כהורים שכולים לילדים חיים). אֵבֶל זה הוא-הוא המכנה המשותף לשני הקרבנות של ניכור הורי! מכנה משותף זה מקנה ל'ניכור הורי' את ה"זכות" להיות מכונה תסמונת/סינדרום.
אבדנה של דמות כה משמעותית לילד/ה, לאם או לאב: כופה על המנוכרים (בין אם קטינים ובין אם בוגרים, לבין אם על הוריהם) חיים בצל תחושה כרונית של נטישה.
לטיפול ולמטפלים
חובתם המהותית, הראשונה (ואולי הבלעדית) של כול מטפל/ת בתחום: להיות מודעים למה שגורם לחלק ניכר מהפגיעות וההשלכות האיומות הללו - האֵבֶל הכָּבֵד והבִלְתִּי פָּתוּר, האֵבֶל הפתולוגי בו מצויים כל הנפגעים, בין אם ילדים קטינים, בין אם "ילדים" בוגרים ובין אם הורים מנוכרים! בין אם מודעים לו ובין אם לאו. אֵבֶל שנובע מחוויית נטישה מוחשית, אך שקרית!
ולפיכך, מטפלים שיקישבו וייתיחסו רק למידע שמתקבל מהקטין ו/או הבוגר (כלומר יקשיבו לשיקוף הסובייקטיבי של המנוכרים ויפעלו רק על פיו), הינם בגדר מזיקים ומסרסים.
בראש רשימת סדרי העדיפויות שלהם בטיפול יש עליהם לשאוף ולפעול למען הבהרה חד-משמעית למטופלים, שחרדת הנטישה הכרונית, המוגברת והמכלה אותם - נטולת כל בסיס של ממש, נטולת אחיזה במציאות האובייקטיבית. "להוכיח" למטופלים שכלל לא מתקיים ולא התקיים מצב של נטישה ולבדוק עם המטופלים מה כן מתקיים. מה כן אובייקטיבי. מה קורה בפועל והלכה למעשה.
לא ניתן לצפות מהורים מנוכרים ש"ישלימו" את ועם תהליך האֵבֶל שלהם על ילדיהם החיים, או ממטפל/ת שיוכלו לשכנע הורה מנוכר כלשהו שילדו, לא עלינו, הלך לעולמו. אבל כן יש לחנך דורות של מטפלים בתחום הניכור הורי לסייע למטופליהם (הקטינים והבוגרים כאחד) גם להכיר בעובדה שהם באֵבֶל, גם להבין את השלכותיו ופגיעותיו של תהליך אֵבֶל שכזה עליהם וגם לבסס, לאמת ולעמת את המטופלים עם העובדה שדמות משמעותית זו חיה ונמצאת בשבילם. בהתאם לגיל המטופלים, ניתן ללמד אותם את שלבי האבל ומתוכם לבדוק את ההקבלה בין תהליך האבל, אליו הם לא מודעים, למה שקורה בחייהם: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. מן הסתם, ההכרה בעובדה שמתקיים תהליך אֵבֶל (שנכנס להגדרה של אבל פתולוגי ובדומה לתופעה של ניכור הורי אינו מוגדר ככזה ב-DSM) הוא חיוני לכול מטפל/ת. איך מבהירים זאת למטופלים, תלוי בראש ובראשונה בגיל המטופלים. כפי שעובדות חיים ניתנות להסבר אופטימלי בהתאם לגיל וליכולות הרגשיות והשכליות של כל ילד/ה או גבר/אישה, כן ניתן להתאים את הטיפול.
כך או כך, על כל מטפל/ת ראויים בתחום ניכור הורי לדעת שזה המקור המהותי לסבל של מטופליו, אֵבֶל בלתי פתור, מודחק ו/או מושהה ופתולוגי בקטינים ובוגרים שנוכרו. עליהם להכיר בע"פ לא רק את רשימת הפגיעות הנובעות מחוויה של נטישה כרונית במטופליהם, אלא גם למצוא וליישם את גישת הטיפול ש"תוכיח" לילדים ולהוריהם שבפועל לא התקיימה/מתקיימת נטישה אמיתית, אלא רצח. מה שבפועל מתקיים זה רצח. עליהם לבחון עם המטופלים וללא משוא פנים, האם קיימת הצדקה קבילה ל"הריגה" (בדיוק כפי ששופט יכול לקבוע אם אדם הרג מתוך הגנה עצמית ולשחררו לחופשי) או האם התבצע רצח מכוון שתוכנן ע"י ההורג. בשני המקרים, אין המדובר במצב של נטישה! ויש "לעדכן" את המטופלים שהמדובר או בהגנה עצמית (ואז יש להביא לסיום הקשר והתקשורת הפוגעניים מתוך מודעות וכוונה מלאה) - או שהמדובר בפרשנות מוטעה מיסודה וש"הסיבות" להרג/לרצח הן סיבותיו של גורם אחר ועליו/ה מוטלת מלוא האחריות לתחושה המוטעית של נטישה. כלומר, שבפועל לא התקיימה כול נטישה, אלא "הפעלה". ושאת ה"הפעלה" הזו ניתן לתקן. כך או כך, תפקידם של המטפלים הוא להזים לחלוטין את האפשרות לנטישה ולאפשר תיקון מלא של כותרת החוויה: או הגנה עצמית מוצדקת (ואז גם ניתן להתאבל), או טעות בפרשנות, אותה ניתן לתקן ובכך (בשני המצבים) למחות כול זכר לחווית הנטישה, לפגיעותיה והשלכותיה. תפקידם של המטפלים הוא להזים מצב של נטיש ו/או קיום נטישה ולאפשר התאבלות ואבל, במידת הצורך.
כי מי שהדחיקו את הטראומה אינם יכולים להתאבל, כי הכול מודחק. באֵבֶל בלתי פתור שכזה, בין אם הוא מושהה (על רקע ההדחקה), או מורכב או שילוב של סוגי אבל, מתנהגים הנפגעים כאילו דבר לא קרה, וממשיכים הלאה בתפקדם לכאורה בצורה תקינה למרות ו/או לנוכח ההתפרצות של ניכור הורי. אֵבֶל מושהה ו/או מורכב או כל שילוב של אבל (שטרם נחקר לעומק, חרף המודעות לקיומו ובוודאי שלא התקבלו לגביו מסקנות אופרטיביות, מקצועיות, כלשהן), אֵבֶל בלתי פתור - מונע מהנפגעים לחזור לחיים תקינים, או גורם להם לסרב לעשות כן.
מחובתם של כול מטפל/ת בניכור הורי להיות מודע ולהכיר בתהליך האבל הבלתי פתור הזה (שכאמור, עוד אין לו "שם"/"מונח" או התייחסות ב-DSM 5), לכול הפחות לדעת להוביל את המטופלים למקום בריא ובטוח. מחובתם לאפשר לקטינים כבוגרים מקום בטוח לשחרר או לבכות (במידת הצורך ולנוכח מסקנות התהליך הטיפולי) את דמות ההורה שאבדה ולברר אתם מה בדיוק נפגם בדמות ההורה המנוכר/ת ואיך לדעתם זה קרה. על מה מבוססים הכעס והתסכול שלהם כלפי אותה דמות? מחובתם של המטפלים לבדוק ולוודא, לאמת את המידע שמטופליהם חולקים אתם - לא מתוך פגיעה בסודיות שבין מטפל למטופל, אלא ממקום של בירור וחקר האמת. מומלץ ברמת החובה (בכל גיל), טיפול משולב עם ההורה המנוכר/ת לצורך קבלת תמונה מדוייקת, מבוססת ואמיתית יותר. זאת גם אם מתקיים קשר כלשהו ולו רק למראית עין עם אותה דמות.
המטרה הראשונית והבסיסית של כול מטפל/ת צריכה להיות להזים לחלוטין את חוויית הנטישה (השקרית)
במצב בו נהרסו חייהם של מינימום 2 בני אדם (ילד/ה מנוכרים והורה מנוכר/ת) בגינה. זאת, על רקע אֵבֶל כבד על דמות ילד/ה והורה אהובים שחיים - חובתם המוסרית והערכית של המטפלים בתחום להתייחס לנפגעים במקביל. היות שהחוויות הסובייקטיביות, אותן חולקים הילדים (קטינים כבוגרים) עם המטפלים, הינן פרי של "הפעלה/שפעול" של ההורה המנכר/ת והמתעלל/ת ולא ה"פרשנות" האמיתית של אותם ילדים, לא הפרשנות שנובעת מתוכם של הנפגעים, אלא מהאמירות וה"טפטופים" של ההורה המנכר/ת. כלומר, גם כש"נדמה" למטפל/ת מנוסה, שהמטופל/ת חולקים אתם את חוויותיהם -הם, רק מזווית הראייה והפרשנות הסובייקטיבית שלהם - אין זה כך! אלה הן ה"מנטרות" והאמירות שההורה המנכר/ת "שיננו" להם, אל הפרשנויות המעוותות של ההורים המנכרים. הפרשנויות המעוותות של הורים בעלי הפרעת אישיות *נרקיסיסטית/גבולית...
יש לזכור, שגם במקרים בהם מתקיים קשר כלשהו עם ההורה המנוכר/ת, אפשר "לסמוך על כך" שקשר זה ילך וייגוז על רקע טיפול בלתי ראוי/מוטעה ו/או בגין המשך מעורבותו של ההורה המתעלל/ת בחייהם של הנפגעים.
האבל הבלתי פתור, הנובע מחוויית הנטישה הקיקיונית/המדומה, אך המוחשית מאוד, אינו מודע לילדים ואף לרוב אינו מודע להוריהם המנוכרים ולמטפלים. הרי דמות משמעותית בחיי הילדים, ההורה המנוכר/ת, אבדו חלק ניכר מהמשמעות שילדיהם ייחסו להם אי פעם ועל זה יש להתאבל!
יש להתאבל על דמות משמעותית שמשמעותה נמחקת/נעלמת/נעלמה... אדם שחדל להיות מי שהוא, הרי "קבר" את האדם שהוא היה... (וגם אם מדובר בדמות מפלצתית, יש לברך "ברוך שפטרנו", על אחת כמה וכמה שיש להתאבל כשהמדובר בדמות הורה אוהב/ת "שנמחקה" או שינתה זהות/אבדה מערכה).
יוצא שבעוד *הורים מנוכרים תקועים בשלב כלשהו של תהליך האבל שלהם מבלי יכולת להשלימו, לילדים מנוכרים כלל לא הייתה אפשרות כלשהי להתחיל בתהליך האבל ובוודאי שלא "להיתקע בו". גם אין להם עם מי להתאבל על דמות הורה שנעלמה מחייהם וגם איש לא מאפשר להם זאת (בטח שלא ההורה המנכר/ת ותאב/ת הנקם)!
גם הורים מנוכרים וגם ילדים מנוכרים מושפעים לרעה מרגשות האבל שלהם, בין אם הוא מודע ובין אם לאו! מודחק או מוחצן. קיומו של אבל כזה שאינו מקבל מענה כלשהו ובוודאי שלא מעובד, הוא הרסני. השפעותיו וההשלכותיו על כ"א מהצדדים, על הדמיון והשוני ביניהם - ניתן ליחס אך ורק לקיומו של אֵבֶל פתולוגי בלתי פתור!
מה זה משנה איך קוראים לאֵבֶל הבלתי פתור הזה של ילדים מנוכרים?!!! העובדה היא, שהם חווים אֵבֶל ושאיש לא טרח לאפשר להם מקום להתאבל ולבכות את הדמות המשמעותית שאבדה להם, על הזמן האבוד שביתמותם. וכול עוד ההורה המנוכר/ת שלהם בחיים (ומעבר להכול), ילדים אלה חיים ויחיו בתחושה כרונית של נטישה - החרדה/הפחד האולטימטיבי של רוב בני האדם מלידה ועד בכלל - חרדת הנטישה!
לחצו למסמך באנגלית, המהווה חובת קריאה והפנמה למטפלים קליניים ולמשפטנים כאחת, בתחום >>>
ניכור הורי. המסמך נכתב ופורסם ע"י ד"ר סטיבן מילר, רופא ילדים ופסיכולוג, ומוביל עולמי בתחום הטיפול בניכור הורי.
מטפלים שלא שועים/ישעו להנחיותיו הם בגדר מזיקים ושותפים מלאים לפשע של המנכרים!
האבסורד, שבניכור הורי: מצב אכזרי של הפוך על הפוך ברצח אופי, על
רקע פגיעות חמורות וממשיות, הנובעות מחווית נטישה שקרית (מדומה)
חיים בתחושת נטישה כרונית - תפקוד יום-יומי בהשפעת חרדת נטישה
אֵבֶל (מודע או שלא), מהווה לכל אדם, בכול גיל מלידה ועד מוות, מצב של וחוויה של נטישה!
איש לא היה שרוי באֵבֶל על נפש חיה שאיננה יקרה לו. כולנו תופסים רגשית את אבדנה של דמות אהובה כנטישה! (גם כשהמדובר בהורה קשיש/ה וגם כשהמדובר באדם צעיר יותר שהיה, חלילה, חולה או שנהרג. את האבדן ה"צפוי" ו/או המוכח (כתוצאה ממוות) אפשרי וקל לנו יותר לעבד. המוות, לכשעצמו, הוא עובדה סופית. אֵבֶל הוא תהליך לו אנו זקוקים לרווחתנו הנפשית/רגשית כדי לקבל ולהשלים עם אבדן. גם כשהמדובר בחיית מחמד. אנו חשים בחיסרון, בחסך... וחיסרון זה "מתרגם" לנו רגשית כנטישה שלנו, כאילו אנו ננטשנו. רגשות הכעס והתסכול, תחושות הכאב, המועקה - נובעות מחוויית הנטישה (חרדת הנטישה היא אחד מ-5 הפחדים המולדים של כולנו וברובנו, הפחד השלט).
כעת נסו לדמיין או לשער בנפשכם איך זה לחיות בלי דמות משמעותית כלשהי שהייתה לכם. לא בגלל שהיא נפטרה או הלכה לעולמה. היא פשוט "נעלמה לכם/"נמחקה לכם", יצאה מחייכם.
זה בדיוק מה שקורה *לילדים בניכור הורי - הם מאבדים את אחת הדמויות המשמעותיות ביותר לכול בן אנוש!
והם חווים זאת כנטישה של אותה דמות, וביתר שאת. כי הם מודעים לכך, שהדמות הזו חיה. ברור לי שהורים מנוכרים שקוראים את השורות הללו "מתפחלצים" מעצם ההכרה - הרי ילדיהם-הם "מחקו אותם" מחייהם. ילדים מנוכרים אינם מודעים לתסריט של חייהם - הם אינם מודעים לכך שהם רק ה"כלי", הכלי-המשחית של מי מהוריהם. הכלי בידיו/ה של ההורה המנכר/ת. ילדים מנוכרים הם בשליטה של מישהו אחר, מחוצה להם, וכפי שאינם מודעים לאבל שהם חשים, הם אינם מודעים לכך שדמות משמעותית אחרת הפכה אותם ומשתמשת בהם כחפץ/ככלי משחית...
זו בדיוק השטניות והנבזיות של התעללות רגשית סמויה בכלל והתופעה המכונה ניכור הורי, בפרט - היא מתעתעת לא רק בכ"א מהמעורבים עצמם (למעט במנכר/ת), אלא גם ב*"כוחות ההצלה" בהם מי מהצדדים מנסה להעזר: ברשויות החוק, הרווחה, בשופטים, בעורכי דין ובמטפלים!
ולכן, מעבר להכרות עם שיטות הטיפול הקבילות השונות בניכור הורי, על המטפלים והמטפלות בתחום, לשלב בתהליך הטיפולי כבר בשלביו הראשונים של התהליך הטיפולי, לפנות בטיפול מקום "מכובד" לתהליך אבל ולניטרול התחושה הכרונית (השקרית, אך המוחשית) של נטישה ממנה הוא נובע. (שזו כנראה התחושה שמלבה את הכעס, הזעם והתסכול של כל ילד/ה מנוכרים כלפי מי מהוריהם). כי כול האמירות והטענות של ילדים שנוכרו נובעות מכאב האבדן שהם חווים כלפי *ההורה המנוכר/ת ותחושת הנטישה שלהם.
בשורה התחתונה של ניכור הורי - האֵבֶל הבלתי פתור בשילוב עם תחושת הנטישה הכרונית (ממנה נובע האֵבֶל) בגין דמות משמעותית, משותפים להורים ולילדיהם המנוכרים, גם במצבים בהם מתקיים קשר כלשהו בין הנפגעים. מחובתם של המטפלים בתחום להיות לא רק מודעים לכך, אלא לתת מענה טיפולי הולם ונאות לתחושות ההרסניות הללו.
צעדים בהבנת תופעת ניכור הורי, שטניותה וחומרת פגיעותיה:
-
מהות ובסיס התופעה והפגיעה של ניכור הורי היא התעללות נפשית/פסיכולוגית בילדים, אבחנה שמפורטת ב-DSM5. התעללות נפשית זו נשענת על ונובעת ישירות מהסתה של אחד ההורים.
-
התעללות זו הופכת את הילד/ה, שלא מדעת(!), לכלי שרת בידי ההורה המתעלל/ת. הדבר דומה למצב בו התבצע רצח ומגלים את הגופה: באחריות ובענישה הכבדים מכול נושאים המזמינים של הרצח ומתכנניו, אם מבצע/ת הרצח, מי שהופללו ברצח עצמו, רצחו תחת השפעה (בין אם של סמים, אלכוהול, *כפיפות למתכננים, תלות במתכננים או מצב תודעתי לקוי/פגום).
-
הילד/ה, "הזרוע המבצעת" של המתעלל/ת, כלל לא מודעים לכך שהם הפכו לרוצחים (איך בכלל ניתן להיות מודע למצב חולני שכזה?). הם כלל לא יודעים שהם עצמם הפכו לרוצחי האופי של מי מהוריהם.
-
הילד/ה שמשמשים כסכין הרצח של ההורה המתעלל/ת (דבר שכלל אינם מודעים לו), חווים מהדקירה הראשונה, שהם דוקרים את ההורה האותנתי/ת, תחילתו של אבדן.
-
ככול שה"דקירות" הולכות ומתרבות, הולכות ומעמיקות בהורה המטרה, כן גוברת בילדים תחושת האבדן: כך שגם אם הורה המטרה ממשיך/ה להיות נוכח/ת פיזית בחייהם, או נשאר חלק בלתי נפרד מחייהם, הוא/היא אבדו לילד כדמות הורית. בפועל דמותו/ה של ההורה המנוכר/ת, נמחקת. בפועל ה"רוצחים", הבלתי מודעים, מאבדים את מי מהוריהם.
-
השטניות שבניכור הורי מתבטאת בכך, שלא רק שבחלק ניכר מהמקרים, המזמינים והמתכננים של רצח האופי הזה קשים לזיהוי ומתחמקים מזיהוי וענישה, הם ורווחתם האישית יוצאים נשכרים ומתוגמלים בסיפוק כפול: חיסול ה"מתחרה על אהבת הילד/ה" (הורה מטרה) ו"קשירת" ילדיהם "המיותמים" אליהם (בתור דמות ההורה היחיד/הדמות המשמעותית היחידה שנותרה לילדים).
-
זדוניות ורמת ההתעללות בילדים, באמצעות ניכור הורי, היא חסרת תקדים: כי קבור עמוק בתת-מודע שלהם מתקיים אבסורד, בו זמני של "רוצח" וקרבן לרצח ול"יתמות" הנובעת ממנו. והתת-מודע הזה "דואג להענישם". הוא שהופך אותם לתליין של עצמם! כי בתהליך הרצח אופי של הורה המטרה, נמחקים כל זכר וזיכרון של חוויה תורמת ו/או מכוננת שהייתה להם אי פעם עם ה"נרצח/ת, כול זכר וזיכרון של ערך ואמונה שהללו הקנו להם (ושנוגדים את ערכי המתעלל/ת) . בתהליך רצח האופי של ההורה השני הם "חונקים", חלקים ממי שהם, כדי לרצות את המתעללים ואת משנתם.
-
אין תמה שבמצב אבסורדי ופתולגי שכזה - כישורי חייהם, תפקודם וכל מסלול חייהם מוסטים ונפגמים ברמות על. הם אולי ייראו ויישמעו כלפי חוץ כבני אדם נורמטיבים, שקולים ורציונלים, ללא טיפול נכון ומדוייק - חייהם וחוויותיהם האישיים יהיו הכול, חוץ מנורמטיבי.
-
רגע ההתפרצות של ניכור הורי ועלייתו על פני השטח, הוא הרגע בו מתחיל ביצוע הרצח (אופי). ה"תכנית לרצח" נזרעה/נשתלה בהם מיום לידתם, טופחה, זובלה וגודלה לאורך זמן ע"י מזמיני ומתכנני הרצח. הוצאתה מהכוח אל הפועל תלויה רק בגורם אחד - מצב של לחץ נפשי קיצוני כלשהו. פרידה וגירושים יכולים להוות לחץ נפשי קיצוני, אך גם כול מצב אחר שנחווה כטראומטי, לא משנה באיזה גיל. זה שניתן לזהות ניכור הורי במהלך פרידה או גירושין של הורים, אינו שולל את האפשרות שהניכור יתפרץ הרבה אחריהם (במידה שהפרידה הייתה בהסכמה), או שניצניו יתנו את אותותיהם בהורות משותפת ובילדים שהוריהם כלל לא התגרשו/נפרדו.
-
ילדים זקוקים לנוכחות של דמות גברית ודמות נשית משמעותית בו זמנית, למען התפתחות תקינה. זה לא מחייב שמי מהדמויות תהיה של הורה ביולוגי/ת או אחר. העדפה ברורה כלפי דמות משמעותית אחת לעומת השניה בילדים, אמורה להוות דגל אדום לכל אדם בוגר ואחראי - לאו דווקא לניכור הורי, אך בהחלט גם.