התעללות רגשית סמויה
=
גניבת זהותך
מאמרים למחשבה:
השפעות ניכור הורי
על הילדים
מבוסס על הידע המקצועי וכתביהם של ד"ר קרייג צ'ילדרס וד"ר איימי ג'יי. ל. בייקר
ניכור הורי הינה פגיעה רגשית שנזרעת ומושרשת בילדים בגיל הרך. היא "מושרשת" ומטופחת לאורך שנים, ע"י הורה פתולוגי בעל/ת הפרעת אישיות או נרקיסיסטית או גבולית - כפועל יוצא של אישיות ההורה הפתוגני (ובלי כל קשר לפרידה או גירושין). היא נשארת במצב "רדום" עד שהילד/ה או הבוגר/ת או הקטין/ה, שהיו חשופים לה מלידה, חווים לחץ רגשי משמעותי. לחץ זה יכול להיות פרידה או גירושין, אך גם יכול להיות כל מצב אחר של לחץ ו/או טראומה (שריפה, שיטפון, אבדן ועוד). התפרצות זו של ניכור הורי, עשויה לקרות גם בבגרות מלאה, בד"כ על רקע טלטלה של חווייה רגשית חמורה.
ללא טיפול, ניכור הורי מרסק את רוחם ואת מהותם של נפגעי התסמונת לכל חייהם (גם כבוגרים), מעכב ומונע מהם כל אפשרות לחיים נורמטיביים, תחושות של הצלחה, תחושות סיפוק, קשרים חברתיים ומשפחתיים אותנטיים, קשרים זוגיים ראויים... וכמובן מונע מהם לתת ולקבל אהבת אמת
מההורה האותנטי. המדובר בקשת התופעות של *היקשרות טראומטית Trauma-bonding.
במקביל לה, מתפתחים בילדים תופעות של PTSD (פוסט טראומה), CPTSD *פוסט טראומה מורכבת
ו*היקשרות טראומטית (שדומה מאוד ל*סינדרום שטוקהולם) כלפי ההורה הפתוגני
הוא/היא ההורה המנכר/ת), ה'מלוות' אותם למשך כל חייהם
ומתבטאות ביחסיהם וביחסם אל ועם דמויות סמכות, ערך עצמי מעורער
ופגום, תהליכי קבלת החלטות לא מספקים, נטייה להלקאה עצמית ועוד.
השיטה ה"מועדפת" על הורים פתוגנים (מחוללי הפגיעה) היא שיטת
העמעום GASLIGHTING וסגנון יישומה תלוי סוג הפרעת האישיות
הספציפית, שיש לכול הורה מנכר/ת.
לפי ד"ר קרייג צ'ילדרס, הכותרת "ניכור הורי" היא שגויה, והייתה אמורה להיות הפרעה מבוססת היקשרות/התקשרות טראומטית של ילד/ה למי מהוריהם. בפועל המדובר בתופעה מוכרת בפסיכולוגיה, בעלת הבטים נוספים לתסמונת שטוהולם.
לחצו על המפתח לרשימות של עובדות, השפעות, חבלות ועוד, מבוססות מחקרית ומקובלות בקרב המובילים בתחום הטיפולי בתסמונת ניכור הורי. המידע לוקט, קובץ ואומת משפטית וטיפולית ע"י ד"ר דמוסטנס לורנדוס, פסיכולוג משפטי ומשפטן וד"ר מייקל בון, פסיכולוג קליני מומחה לטיפול בתסמונת ניכור הורי. פרי עבודתם המאומצת התפרסם בפורטל המחקר
לפי רייאן תומס, אדם בוגר ומי שהיה ילד מנוכר לאביו 20 שנה בקירוב (!), קיימים 3 הבטי-מפתח שילדים מנוכרים חווים:
1. יש מי ש"מפקח",בודק ומנתב את חייהם והחלטותיהם (ולכן מבקשים מ"הם" רשות, חיזוקים ואישורים).
2. חשים מחוייבות כלפי מי ש"מנתבים" (ההורה הפתולוגי וכל מי שתומכים ומחזקים את עמדותיו
בתוך המשפחה). לכן הילדים מבקשים ומקבלים ייעוץ רק מ"המנתבים".
3. חשים איום ופחד כרוני של אבדן כל המוכר להם 24/7 (לנוכח אמירות ושידורים של מי "שתמיד לצידם", כגון: "עשה/י מה שאת/ה רוצה", "לא מעניין אותי", "את/ה מאכזב/ת אותי/אותנו"...).
המידע המתועד והמקצועי בתחום הוא ענף: ילדים שנפגעו מתסמונת ניכור הורי ונמנע מהם לתת ולקבל אהבה מהורה, הם בעלי ערך עצמי ירוד, עם נטייה לשנאה עצמית, העדר אמון, דכדוך ודכאונות ואפילו נטייה להתמכרות. תחושת השנאה העצמית נובעת מתחושת האשם הכבדות שהם נושאים בתת-מודע בשל בגידתם בהורה שנוכר/ה. הדיכדוך ותחושת הדיכאון נעוצים בתחושת העדר ואבדן האהבה של אחד מהוריהם ואף חוסר אפשרות להתאבל על כך, או אף לדבר על ההורה שאבד.
פחדים,חששות ואפילו שנאה כלפי הורה אינם רגשות או תגובות טבעיים של ילדים, אלא נרכשים /"נלמדים". כל הורה, שמלמד את ילדיו לחשוש, לסלוד, ואף לשנוא את ההורה השני, מסכן את בריאותם הרגשית והנפשית (לא פעם, כולל השלכות של פגיעה בבריאותם הגופנית). לפי ד"ר אדוארד קרוק, ילדים הסובלים מתסמונת ניכור הורי, פגועים ברמה זהה לזו של ילדים שגדלו באזור מלחמה ואולצו לירות ולהרוג. או ילדים שנחטפו והחלו להזדהות עם חוטפיהם, כתגובת הישרדות (סינדרום שטוקהולם), חרף רמת ההתעללות שהם חווים בקשר.
בכל מצב של התעללות רגשית סמויה, "למידת"ורכישת רגשות שליליים כלפי הורה, מתבצעת על רקע טפטוף איטי לאורך זמן (שטיפת מוח) של שקרים ומניפולציות רגשיות. ואם בני אדם משכילים, נבונים, מבוגרים ובוגרים מתקשים לזהות את העובדה שהם נמצאים בקשר של התעללות רגשית סמויה (כולל אנשי מקצוע שלא מצויים בתחום), אז מה הסיכוי שילדים, שגדלו באווירה שהסיטה אותם מילדות, אי פעם יוכלו לזהות זאת ולפנות לטיפול? כי במקרה של ניכור הורי, שטיפת המוח מתחילה בגיל הרך, בו ילדים חסרים את הכלים לאימות ולעימות. כל ערך ואמיתות שהיו להם משתבשים: הם לומדים שהם "טעו" בלחשוב שאמא או אבא באמת אוהבים אותם... הם חדלים להאמין בעצמם וביכולותיהם המולדות והטבעיות להבחין בין מה רצוי להם ומה לא. מי לטובתם באמת ומי נגדם. קשריהם החברתיים ואיכותם מדלדלים עם השנים וכנ"ל כל קשר משפחתי או אחר שאינו "תומך" בעמדות ההורה המסיט/ה.
לפי ד"ר בייקר להלן סימנים לקיום ניכור הורי בילדים:
1. דעות שליליות קיצוניות כלפי הורה "המטרה", כולל הכחשת ו/או שיכחה של חוויות חיוביות משותפות וחוסר עניין ו/או נכונות להשקעה בשיפור הקשר.
2. סיבות אבסורדיות ו/או גחמתיות לכעס על הורה "המטרה".
3. ראיית הורה אחד כטלית שכולה תכלת ואת השני/ה כמקור כל רע.
4. צידוד מוחלט בהורה המועדף/ת, לא משנה מה הם אמרו או עשו.
5. העדר תחושת חרטה על פגיעה בהורה הדחוי/ה.
6. התעקשות על כך שלדחיית הורה "המטרה"אין קשר לעידוד מצד ההורה המועדף/ת, למרות שההשפעה שלו/ה ניכרת.
7. חזרה על המילים של ההורה המועדף/ת, גם מבלי להבין את משמעותן.
8. הופכים לקרים ומנוכרים כלפי חברים ובני משפחה של ההורה הדחוי/ה.
המאמר על * נרקיסיסטים סמויים מטיב להבהיר כיצד נזרע ניכור הורי בילדים מינקות: "הורה נרקיסיסט סמוי/ה יתמוך בעמדותיכם מינקות, כנגד ההורה השני, ויירכוש בכך את אהדתכם. כלומר יחזק את ה"פופולריות" שלו בעיניכם. לדוגמה: אם בגיל 3 רטנתם על אמא שלכם על כך שהיא "מכריחה אתכם" ללכת לישון בשעה שאתם עוד רוצים לשחק, הנרקיסיסט הסמוי יסכים אתכם. ועל זה נאמר, חוסך שבטו-שונא בנו! כל רטינה או חוסר שביעות רצון שלכם כילדים וכבוגרים כלפי ההורה השני/ה יקבלו חיזוק מההורה הנרקיסיסט ובדרך זו, לא רק שהפופולריות שלהם בעיניכם גדלה, הם מטפחים בכם ניכור ועויינות כלפי הורה אכפתי ואוהב/ת שרוצה ועושה לטובתכם. בחינוך ילדים אחראי, לא אמורים להיות "הסכמה" או "עידוד" של התנהגות ובחירות שייפגעו בכם (בטווח הקצר ו/או הארוך). כלומר, ההורה שמאפשר לכם לעשות ההפך ו/או "מגבה" בחירות ורצונות שלכם, שמושתתים על חוסר נסיונכם בחיים, הוא אולי הורה פופולארי (כי ילדים "מפרשים" זאת כאילו שהוא לצידם ומבין לליבם...), אך חסר אחריות ומחוייבות כלפיכם וכלפי עתידכם".
הורים בעלי בעלות הפרעות אישיות נוספות ו/או אחרות (אישיות גבולית, אישיות אנטי סוציאלית או אישיות היסטריונית) עשויים דווקא להשליט טרור או "יד ברזל", להתבסס על איומים וענישה או על העללת עלילות שווא על ההורה האוהב/ת האיכפתי/ת.
עם הזמן כל יכולת הפרשנות של נפגעי תסמונת ניכור הורי משתבשת, הן כלפי הורה המטרה והן כלפי עצמם. שיבוש זה "מלווה" אותם לאורך כל חייהם ומונע מהם לממש את הפוטנציאל שלהם, את חלומותיהם, את רצונותיהם הטבעיים.
בבוא היום הסיכוי שהם ייבחרו בבן/ת זוג מתעללים רגשית (כי זו צורת התקשורת אליה "התרגלו" וזו הדרך של התת-מודע שלהם לנסות לפתור בבגרות את הכאב והבלתי פתור מילדותם).
ילדים אלה לעולם לא יהיו בטוחים בטיב ובאיכות החלטותיהם ובוודאי שלא שלמים איתן. בהנחה שאתם ההורה האותנטי, אין מצב שאתם מאחלים לילדיכם חיים של חוסר שביעות רצון והעדר תמיכות חברתיות ומשפחתיות אמיתיות ואותנטיות. אין מצב שתמנעו תחושות אושר אמיתיות מילדיכם, או שאתם מאחלים להם להקים משפחה עם בן/ת זוג שמיומנים בהתעללות רגשית ברמה זהה לזו של ההורה המסיט/ה.
לכן, חשיבותו של *טיפול כה קריטית. אין המדובר בתופעה חולפת אלא בתופעה שמשפיעה על כל הבט של המשך חיי ילדיכם, עד בכלל, כולל בשיבתם.
הבעייתיות במצבם של הלילדים והבוגרים שנפגעו מניכור הורי, נובעת מהעובדה, שלא רק שאין לנפגעים כל מודעות להשפעה ההרסנית של ניכור הורי על חייהם, הם מסרבים לקבל את האפשרות שהם קרבנות (ועוד של הורה שהם אוהבים), או שאיכות חייהם תשתפר פלאים בטיפול הולם. כמרבית האוכלוסיה וכרוב אנשי המקצוע, שאינם בעלי התמחות וניסיון ענף בתחום, ילדים אלה (בכל גיל, קטינים כבוגרים) מאמינים, שהאחריות לדברים השליליים שהם מרגישים ו/או חווים מוטלת עליהם ושאם דברים "לא הולכים להם", אזי זה בגלל יכולות פגומות או חסרות בהם... כלומר, הם באים אל עצמם בטענות על הביצועים הירודים של עצמם...
הייתי מציעה להתייחס לילדים שנוכרו ע"י מי מהוריהם כלפי ההורה השני/ה כאל "ילדים מוּמָרים" (ולא ילדים מנוכרים) - היות שהם עברו תהליך המרה של ערכים, עמדות, תפיסות ואמונות - עד כדי אבדן הזהות שלהם, אבדן המאפיינים שלהם והכישורים אתם הם נולדו ו/או רכשו או פתחו בזכות האהבה והחינוך שספגו מההורה לו/ה הם מתנכרים. אלה ילדים שכול תפיסת המציאות שלהם הומרה/שונתה ע"י גורם חיצוני אנושי (מי מההורים שלהם) ילדים שאולצו 'לקבור' את מהותם. פרספקטיסייד PERSPECTICIDE. זה יכול גם להקל על המחוקק ועל כלל הציבור "להבין"מה פירוש להיות ילד/ה שהוּמָר/ה באמצעות 'שטיפת מוח', נוסח גסלייטינג... *פנו למילון האתר>>>
בשנת 2007 הוטבע המונח/הביטוי PERSPECTICIDE באנגלית. פרספקטיסייד מבטא שינוי של תפיסת המציאות של אדם ע"י גורם חיצוני. הסיומת של המונח רומזת על אבדן (CIDE), בדומה למילה התאבדות באנגלית. כלומר שאין המדובר בשינוי "סתם" אלא בפעולה חיצונית מכוונת. (מילון האתר מטיב להסביר ולהרחיב).
ההורים המנכרים (הם ההורים הפתולוגים), מפעילים על ילדיהם שיטה סדיסטית - שמכונה בפי רובנו "שטיפת מוח". כי כל מי שעברו תהליך של שינוי חשיבה בעל עצמת השפעה שכזו, כמו שבויי מלחמה, הפכו ל"זומבים" שנראים כחיים.
זאת היות שמה שרובנו מכנים (בטעות) "שטיפת מוח", הוא בפועל תכנות מחדש של הערכים והאמונות של מי שעוברים זאת (שלא בידיעתם). תכנות מחדש של אדם יוצר בו פער (מעין "חור שחור") בין הרגשות והתחושות (אותם אנו מייחסים לנפש/ללב האדם), לבין מה שהמוח שלו אומר לו (המוח שעבר תכנות מחדש). פער זה, בין השאר, גורם לילד/ה או לכול גבר ואישה, לאבד את הזהות שלהם ולתפקד כל חייהם ובכול הבט של חייהם (שאינו עוסק בפתרון בעיות מתמטיות ו/או מדעיות טהורות, או במשימות ומטלות מובנות), במצב של חוסר וודאות. במצב של להטיל פקפוק לא רק ביכולותיהם, בכישוריהם ובהחלטות שהם מקבלים, אלא גם להיות משוללי יכולת לסמוך או להיות (ולהרגיש) בטוח במשהו או במישהו אחר - למעט במי שתכנתו אותם (כמובן). וגם אם "מתכנתים אלו" ימותו או "יעלמו" מחייהם, כול עוד הם לא עברו טיפול "שיחזיר להם" ויאשש להם את מה ש"ליבם" יודע ומרגיש - "קולם" של אותם "מתכנתים מחדש", לעולם יהדהד במוחם וימשיך לשפעל אותם (שפעול = מניפולציה) בניגוד לערכים, לאמונות ולמהות האמיתית שלהם. "זומבים".
הוסיפו לשיטת הגסלייטינג של הההורים שמשפעלים את ילדיהם, את חוויית *האהבה הנכזבת הכרונית של הילדים (הקטינים והבוגרים כאחד) להורה המשפעל/ת, ואולי תטיבו להבין את רמות הפגיעה והריסוק הפנימי אתם הם חיים ומתמודדים ביום-יום, בשוטף.
תפקיד המטפל/ת בניכור הורי
את תפקידם של המטפלים בתחום ניכור הורי בילדים, ניתן להגדיר תחת הכותרת להיות מגשרים!
בין אם הילד/ה קטינים ובין אם בוגרים, דמות ההורה המטיב/ה, הלכו להם לאיבוד. הם איבדו את הדמות
של מי מהוריהם בתוכם.
ההבדל בינם לבין ילדים, שחו"ח, שכלו את מי מהוריהם הוא, שלילד/ה ששכלו את מי מהוריהם אפשרות להתאבל! לעבד את האבדן! לְבַכּוֹת את ההורה שאבד/ה (המנוכר/ת)! יש להם עם מי לדבר על כך, עם לי לִבְכּוֹת ולְבַכּוֹת את האבדן, עם לי לחלוק זכרונות וחוויות נעימים, ויש להם תמיכה מלאה, הבנה מלאה מכול הסובבים אותם.
יחס, שאין ממנו שמץ לילדים שנוכרו!
אז כן, התפקיד האולטימטיבי של המטפלים בילד/ה בכול גיל (קטינים או בגירים), שנוכרו הוא "לגשר". לגשר בין הילד/ה וההורה שנוכר/ה ודמותו/ה. ההורה שאבדו לילד/ה (שנותרו 'תקועים' בתוך אבל בלתי פתור, שמכלה את חייהם, ללא כל יכולת או אפשרות עיבוד של האבדן ושל רגשותיהם האמיתיים כלפי ההורה המנוכר/ת).
היות שכפי שההורה המנוכר/ת לא שכלו בפועל את ילדיהם ולמרות זאת מבכים אותם ואת אבדן הקשר אתם 24/7 ובקושי מסוגלים לתפקד מרוב צער וכאב, ילדים שנוכרו/הומרו מתמודדים עם בלבול חושים, "בחסות"/מטעם ההורה המנכר/ת. סוג זה של"בלבול חושים", על רקע אבל בלתי פתור, נובע מהפער בין התת מודע למודע שלהם ולחוסר יכולתם "לישב" זאת או להשלים עם האבדן שנכפה עליהם).
והרי כל מה ש"גומר" על הורים מנוכרים, הורים שנוכרו ודמותם "הושחתה" הוא בדיוק זה! תחושות האבל הכבד והקשה שנותרו בלתי מעובדות!
ההבדל היחיד בין הורה שנוכר/ה לילד/ה שנוכרו (כלפי אותו הורה) הוא, שבעוד ההורה המנוכר/ת יודעים את הסיבה למה שעובר עליהם - לילדים מנוכרים/מומרים, בין אם קטינים ובין אם בוגרים, אין שמץ של מושג!
הנחיות חובה למטפלים בנפגעי ניכור הורי
לחצו על הדמעה למסמך באנגלית, המהווה חובת קריאה והפנמה למטפלים קליניים ולמשפטנים כאחת, בתחום >>>
ניכור הורי. המסמך נכתב ופורסם ע"י ד"ר סטיבן מילר, רופא ילדים ופסיכולוג, ומוביל עולמי בתחום הטיפול בניכור הורי.
מטפלים שלא שועים/ישעו להנחיותיו הם בגדר מזיקים ושותפים מלאים לפשע של המנכרים!
קיימות 2 שיטות מהותיות לטיפול בניכור הורי (השנייה, ה"מחמירה יותר", בארה"ב)
שיטת הטיפול המועדפת בניכור הורי, במדינות רבות, הינה שיטת הטיפול האינטגרטיבית של הורים וילדים. הווה אומר, ליווי וטיפול משולב של ילדים והורים. מעין "גישור", כאשר המטפל/ת מהווים מגשר/ת. לצורך כך, ומעבר לעובדה המצערת שמספר המגשרים המקצועיים, המטפלים בתחום, הוא זעום, קיימת חובה על כולם (כל הצדדים) לחתום על וויתור סודיות.
שיטה זו מתאימה יותר לניכור הורי בדרגה קלה עד בינונית -אך מובילה לנזקים ומחמירה מצבים של ניכור הורי בדרגה גבוהה.
השיטה האינטגרטיבית יכולה להיות מיושמת כאשר קיים שיתוף פעולה ברמה כלשהי בין ההורים, או בהוראת בימ"ש.
שיטה זו (של ד"ר סטיב מילר ולינדה גוטליב), מיושמת באופן דומה ובהצלחה גבוהה בילדים בוגרים בקליניקה הפרטית של ד"ר לינדה גוטליב (לא ניתן היה לקבל הערכה מדוייקת באחוזים). לינדה גוטליב עומדת על כך שטיפול בילדים בוגרים חייב להיות בשיתןף ההורה המנוכר/ת (ועל כך היא אינה מוותרת). אוספים הן מההורה והן מהבוגר/ת נתונים ומידע לגבי חוויות ואירועים (טובים או גרועים) והטיפול המשותף מתמקד באימות ועימות האירועים והחוויות בהם קיימים סתירות ופערים של זיכרונות ופרשנויות. המטפל/ת משמשים כמגשרים וכמדריכים לשיפור התקשורת וההבנה ההדדית. המטפל/ת מנהלים הן שיחות פרטניות עם ההורה והילד/ת והן משותפות. כאשר מספר השיחות המשותפות עולה עם התקדמות הטיפול. ל"תרגול" הנלמד והמקובל על שניהם, מעלים לבחירה (בזמנם החופשי) פעילויות משותפות ואוספים מידע לגבי התחושות שעלו בכ"א מהם במהלך אותן פעילויות (כדי להטיב להבין את הדינמיקה ביניהם ולתעלה לשיפור). *מידע זה התקבל בשיחות טלפוניות.
במצבים חמורים של ניכור הורי משיגה שיטת הטיפול של *ד"ר סטיב מילר
ו*ד"ר לינדה גוטליב הצלחה של 100% (!) אבל - השיטה הזו יכולה להיות מיושמת אך ורק בצו של בימ"ש!
ולהלן התנאים המחמירים בהם אחוזי ההצלחה הם 100% (תנאים שבעיניי "מסבירים" אחוזי הצלחה מ"החלומות"):
-
הוצאת הילדים המנוכרים לאלתר ממשמורת של ההורה המנכר/ת ו-0 קשר/תקשורת עם ההורה המנכר/ת, בני משפחתם והקרובים להם, במשך זמן מינימום של 3 חודשים (גם לא שיחות טלפון, דוא"ל או מסרונים - 0 תקשורת!).
-
הילדים עדיין בחזקת קטינים.
-
הילדים וההורה המנוכר/ת מגיעים ביחד למעין כפר נופש. בין הפעילויות המהנות המשותפות שנכונו להם, במהלך 4 ימים, גג עד שבוע, מנהל/ת המטפל/ת שיחות של אחד-על-אחד עם הילד/ה. מבלי "לחוס" על הילדים המנוכרים. חוזרים לשאול אותם את אותן שאלות, פעם אחרי פעם ו/או בוורזיות משתנות, לגבי הסיבות ליחס ולתחושות שלהם כלפי ההורה המנוכר/ת - כל עוד לא מתקבלות תשובות קבילות ואמיתיות אין לוותר. יש לשוב ולשאול, לשוב ולהתעקש על תשובות קבילות ואמיתיות על הסבר שהוא סביר או מקובל. הילדים חייבים לתת מענה. אין לקבל אמירות כוללניות לגבי אופי לכאורה של הורה מנוכר/ת, יש לבקש ולהתעקש על קבלת דוגמאות ולהבהיר שתשובה כמו "היא/הוא הכריחו אותי תמיד לאכול ברוקולי" איננה מצדיקה יחס שכזה ושהתשובה היא אבסורדית. יש כן לעורר במטופלים רגשות אשם כבדים, יש כן להוכיח אותם על דיקלומם, עיוותם ותפיסת המציאות השגויה שלהם. בשום פנים ואופן אין להתנצל בפניהם על עוולות לכאורה שהם מתארים - כלום ממה שיש להם להגיד, לתרץ, להסביר אינו מצדיק נתק מהורה אוהב/ת ואותנטי. אך צריך להתעקש אתם, כדי להצליח להוביל אותם לאמת - והאמת מבוססת רק ע"י מבחן/בוחן תשובות ישירות וברורות, לא לעשות הנחות לתשובות מתחמקות או מתוחכמות, ויש לבחון קבילות התשובות שכן מתקבלות (ביחד עם הילדים) אל מול הניכור והיחס שלהם להורה האותנטי. (מן הסתם מצליבים תיאורי אירועים וחוויות, ששוחזרו ע"י הילדים, עם ההורה המנוכר/ת ובנקודות בהן נתגלעו סתירות מגשרים בין הזכרון ו/או הפרשנות של הילדים וההורה המנוכר/ת ביחד).
-
בממוצע, אחרי ארבעה ימים (גג עד 7), הילדים עוברים לגור עם ההורה האותנטי/ת עד בכלל.
-
הקשר להורה המנכר לא מחודש דקה לפני שחלפו 3 חודשים במחיצת ההורה האותנטי/ת וגם אז, לא בהכרח, טיפין-טיפין ובליווי צמוד של אנשי מקצוע ופיקוח. וממש לא חובה. בעיקר אם ההורה המנכר/ת לא שינו מעמדותיהם ו/או לא פנו לטיפול ולדרכי שינוי, לא מראים/מביעים חרטה אותנטית וכו'.
-
ההצלחה היא של 100% וכמה שכזה אחוז הוא נדיר עד בלתי אמין בכול מקצוע טיפולי שהו - כשהטיפול הוא כה נכון, כה ממוקד ומדוייק ולא "עושה הנחות", לא לילדים, בשל גילם, ולא בגין המוניטין השלילי שיצא להורה המתעלל/ת - אפילו לי זה נשמע אפשרי.
-
הטיפול הוא טיפול כפוי (בצו בית משפט), ותנאי הטיפול והמטפלים סדורים ועקביים ואינם חסים ו/או מוותרים לאיש/ה, ילד/ה. למטפלים יש יד חופשית לפעול לפי שיקול דעתם. מעין טיפול בתנאי מעבדה. הגיוני שאם אין התערבות/מעורבות ו/או כול השפעות חיצוניות, אחוזי ההצלחה יהיו 100...
-
* עלות הטיפול היא בסביבות $5,000 וצריך בשבילו צו בית משפט (ברור שבקשה לקבלת הסכמת 2 ההורים היא לא ריאלית).
* בהתבסס על שיעור ההצלחה האבסולוטית של הטיפול בקטינים, בשיטת ד"ר סטיב מילר וד"ר לינדה קייס גוטליב, וכמובן על הידע והנסיון הענף שלהם בטיפול בניפגעי ניכור הורי, ניתן להסיק כי 2 מילות המפתח להבנה ולטיפול מוחלט ותמידי בקורבנות (בכל גיל שהו) הן counterintuitive ו- debriefing. המונח counterintuitive לא קיים עדיין בשפה העברית ולכן ההסבר לו הוא "מורכב": המדובר על כך שאין להתבסס על מה "שרואים/מבינים" - כלומר, לא להתבסס על החשיבה והפרשנות האנושית הרציונאלית (הטבעית) שנסמכת, בין השאר, על ראייה ו"מידע שמתקבל בזמן אמת" ולטפל בתופעה כפי שמטפלים בכל שטיפת מוח שמהווה איום לאדם ו/או לסביבה או למדינה בה הוא/היא חיים. כיום קיימות שיטות טיפול במבוגרים, שעוקפות "התנגדויות רצויונאליות". הבעייה העיקרית של מטפלים בתחום ניכור הורי, והנזקים שהם עלולים להכביר על מטופליהם, נובעת בעיקר מהעובדה הפשוטה, שרובם מבססים את טיפולם על לימודיהם וניסיונם בתחום הפסיכותרפיה, שיוצא מתוך "הנחת היסוד" שיש להעניק משקל מלא לחוויות ה"סובייקטיביות", שמטופליהם חולקים עימם. בניכור הורי, החוויות ה"סובייקטיביות", שנדמה כי הן של המטופלים עצמם, "נשתלו במוחם" ע"י אדם שלישי (הורה מנכר/ת). וכול עוד הן המערכת והן הגורמים המטפלים מתייחסים הלכה למעשה לחוויות סובייקטיביות שאינן של המטופלים - נוצר מצב שהם מחזקים במטופליהם את דברי מי שפגעו בהם... בכך מעצימים המטפלים את השפעות ההתעללות הרגשית במטופליהם ומוסיפים לה.