מאפייני אישיות נרקיסיסטית

בהורים ובזוגיות - השפעות ונזקים

בניגוד לפרסומים של מטפלים/ות, נטולי הסמכה קלינית לאבחון ולטיפול בהפרעות אישיות ובהשלכותיהן על הזולת או הקרבן, רק לנמנים על הפרעות האישיות בקבוצה B בפסיכיאטריה, אישיות נרקיסיסטית (א"נ): *הפרעת אישיות נרקיסיסטית, *גבולית, *היסטריונית או *אנטי-סוציאלית.

חרף ההבדלים בין כ"א מהפרעות אישיות אלה, לכולן 3 מאפייני יסוד, במינונים זהים: הצורך לתשומת לב, קנאה פתולוגית (בילדיהם ובזולת) ונקמנות...

3 מהמאפיינים נובעים האחד-מהשני-מהשלישי,

 ונמצאים במינון דומה בכל מי מבעלי/ות אחת מ-4 הפרעות האישיות הללו.

מעבר לזאת, ומן הסתם, יש לכל הפרעת אישיות מאפיינים ותופעות משלה.

* זה שבכולנו מינון מסויים של נרקיסיזם, לא הופך אותנו אוטומטית לבעלי אישיות נרקיסיסטית, גם לא אם מי מאיתנו "סתם" אגואיסט/אנוכי.

הרשו לי לפתוח בחוויה אישית: " לפני מספר שנים ישבתי ברכבת מרחובות לחיפה. ישבתי כשפניי לכיוון הנסיעה. אין לי שמץ מתי התחלתי לשמוע את קולו של בחור/גבר צעיר שדיבר עם חברו (את חברו לא שמעתי ובכול מקרה, לא התאמצתי לשמוע). בוודאות הקול הגיע מאחד הספסלים מאחוריי ובבירור ניתן היה לשמוע כל מילה (רוב הסיכויים שזה היה אפשרי מתחילת הקרון ועד קצהו). כלומר, שבין אם רציתי ובין אם לאו, הייתי עדה לשיחה מלאה, או לסוג של מונולוג...

 

הוא פירט לחברו איך חייו בגיל 30 ומשהו "גמורים". איך כל דבר שרצה מילדות נקטל ע"י אביו (זה מה שאני "שמעתי"/הבנתי). איך כשהיה ילד ונער צעיר הוא רצה להמשיך לשחק כדורגל ולהיות מקצוען, ואביו "הציל אותו" מבחירה "הזויה" שכזו. איך לימים הוא פנה למשהו שאביו המליץ לו עליו וכשל, איך הוא לבסוף פנה לאומנות ולציור, למרות שאביו תמיד אמר לו שאין לו שום כישרון ויצא שוב שאביו צדק. איך אביו השפיע עליו ואיך, למרות שהוא תמיד הקשיב לו, חייו כיום, ללא זוגיות, ללא עיסוק שבא לו עליו, ללא פרנסה מספקת, ללא, ללא, ללא... בעוד כל חבריו נשואים ומצליחים  ועם תינוק או עם אחד בדרך.  ועד כמה שהוא עצמו כנראה דפוק ואפס, רק שהוא לא יודע איך לשפר את עצמו ולא יודע מה הלאה...

 

שמעתי זאת ברצף של כ-20 דקות, עד שהגעתי לתחנה בה היה עליי לרדת. דקות ספורות קודם לכן, מצאתי בתיקי מדבקה צהובה קטנה ושרבטתי עליה 2 משפטים. קמתי ממושבי כדקה או שתיים לפני עצירת הרכבת בתחנה ו"סרקתי" את היושבים במושבים שהיו מאחוריי קודם לכן. רק אחד מהם (שישב במושב כפול עם הפנים לכיוון הנסיעה אך מול מושב עם הפנים בניגוד לכיוון, שהיה ריק) "התאים לי" לקול ששמעתי במהלך ה-20 דקות. פניתי אליו ושאלתי אותו ישירות אם הוא זה שדיבר עם חברו על אבא שלו. תגובתו "רסקה לי את הלב".

 

הבחור החל להתנצל ולהצטדק על כך שדיבר בקול רם. קטעתי אותו ברוך, שלא בשל כך פניתי אליו. מסרתי לידו את הפתק שכתבתי והמשכתי לכיוון היציאה, מבלי להביט לאחור. נותרתי עם דפיקות לב ועם התפילה שהפתק הקטן (ו"החוצפה" שלי), יובילו אותו למקום טוב יותר בחייו. זה היה כשנה לפני שהעליתי את האתר לאוויר... 

 

הרכבת יצאה מהתחנה והבחור נותר עם הפתקית, עליה כתבתי משהו בנוסח: " האם עלה בדעתך, שמי שדפוק זה אבא שלך? האם עלה בדעתך שאביך מקנא בך ולכן לא אפשר לך להתפתח?" (ברור שלא חתמתי, לא היה מקום)...

המאפיין העיקרי שמשותף לכול ההורים בעלי אחת מהפרעות האישיות מקבוצה ב', היא קנאה פתולוגית בילדיהם – בין אם גלויה או סמויה. קנאה זו נובעת מהצורך שלהם להיות "ילדים יחידים" בחייהם של החיים אתם והקרובים להם.

קנאה פתולוגית זו, היא גם זו המייצרת את תופעת ניכור הורי מרגע לידת ילדם הראשון. (מרגע הלידה ואילך, הם שוקדים על להחזיר לעצמם את מינון תשומת הלב ואת "מקומם" הדרושים להם. כי עם הלידה ובאופן טבעי, נדרשת מרב תשומת הלב למילוי צרכי התינוק/ת. אימהות ואבות מסורים ובריאים בנפשם, אכן מפנים "אינסטינקטיבית" את תשומת הלב שלהם לילדיהם, בעוד כל אישיות נרקיסיסטית רואה בכך פגיעה וכרסום ב"מעמדה").

קנאה פתולוגית (סמויה או גלויה) משותפת הן לבעלי/ות 2 הפרעות האישיות הרווחות יותר בגברים: הפרעת אישיות נרקיסיסטית והפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, והן לבעלי/ות 2 הפרעות האישיות הרווחות יותר בנשים: הפרעת אישיות גבולית

והפרעת אישיות היסטריונית – ללא כל אבחנה מגדרית. זאת, היות ש"אינסטינקטיבית" אמהות בעלות מי מ-4 הפרעות האישיות הללו, תמשכנה לדאוג ולמלא את צרכיהן-הן בעדיפות ראשונה, כהרגלן. רובן אף תעדפנה שלא להניק. וסמכו עליהן, לכ"א מהן יהיה "צידוק" קביל לכאורה למה זה לא הולך או בכלל בלתי אפשרי.

עם לידת הילדים, יתגברו באבות הטריים בעלי אישיות נרקיסיסטית ההערות הנבזיות, העולבות והפוגעניות בבת זוגן ו"רק" תתווספנה להן הערות קנטרניות ותלונות שווא על סגנון ורמת ההורות שלהן. הם יימנעו ככול האפשר ממעורבות ב"תחזוקה" השוטפת (החלפת חיתולים, האכלה ורחצה) ובו זמנית, אם יידרשו לכך, יעשו זאת ללא חשש או מחשבה שהם אולי מחזיקים את התינוק בצורה לא ראויה, או עלולים לפגוע בו בדרך אחרת. הורים טריים בריאים בנפשם, אבות ואימהות, ניגשים לטפל בתינוקות שלהם ב"דחילו ורחימו", מלאי חששות שמא הם טועים במשהו...

באמהות בעלות אישיות נרקיסיסטית תיושם לאלתר שיטת ה"הפרד ומשול": הן בין הילדים לאביהם והן בין הילדים לאחיהם ואחיותיהם. ההבדל היחיד בין אמהות לאבות מופרעי אישיות אלה, נעוץ בשיטות היישום: "בעוד אבות מנכרים מעודדים את ילדיהם להתכחש לאמא שלהם, הרי שאימהות מנכרות תעדפנה להשפיל את אבי ילדיהן בנוכחות האבא שלהם".

כלומר שאבות מנכרים עסוקים בלהוציא ולמחוק את דמות האם האותנתית מחיי ילדיהן, בד"כ על ידי תמיכה אבסולוטית במאווי וברצונות הילדים, בניגוד או בשונה מההנחיות האימהיות (כן לאפשר לילדים את כל שאמם שוללת, כן לתת לילדים "הנחות" על מטלות תואמות גיל, שאמם הטילה עליהם) וכן "להתבדח" עם ילדיהם על האמא ש"לא מבינה עניין"... בכך הם "זוכים" במלוא תשומת הלב והאהדה של הילדים. מאידך, אימהות מנכרות עסוקות בלקטול ישירות את אבי ילדיהם, בפניו. את האדם עצמו.

בשני המקרים – התוצאה היא אותה תוצאה – בין אם דמות האב המנכר הופכת לדמות המועדפת והפופולארית אצל ילדיהם ודמות האם הופכת למיותרת ובין אם דמות האם הופכת להורה היחיד שקובע ודמות האב הופכת לנלעגת וחסרת "צלם".

 

בשני המקרים, אבות ואמהות מנכרים הם בעלי אישיות נרקיסיסטית שיוצרים בילדיהם ניכור הורי כלפי ההורה האותנטי – מי שהעז/ה להפנות לילדים תשומת לב, שהייתה קודם לכן נחלתם הבלעדית של בני/בנות הזוג בעלי מאפייני האישיות הנרקיסיסטית.

 

בתיאוריה, האב האותנטי, שנקטל אישית ע"י האם המנכרת, היה יכול להגיב בזמן אמת לכול "קטילה" שלה אותו – רק שגם האב, במקרה זה, הוא קרבן, לא פחות מילדיו.

בתיאוריה, יכלה האם האותנטית, לצאת-חוצץ, פעם אחר פעם, מול תמיכתו האבסולוטית של האב המנכר בגחמות לב ילדיו – רק, שבמקרה זה, היא קרבן לא פחות מילדיה ומימלא ברור ש-2 (או יותר) נגד 1 זה יותר "כוחות".

לשום אדם ו/או הורה אותנטי ובריא בנפשו אין סיכוי מול וויכוח עם בן/בת זוג בעלי אישיות נרקיסיסטית, למעט בוויכוחים "מינוריים", שהתאימו לרצונם של מופרעי האישיות ונועדו לשמש אותם כ"הוכחה לכך שהם לא תמיד מנצחים", ולהוציאם כטלית שכולה תכלת... כלומר, שהוויכוחים בהם ההורים ובני הזוג המקורבנים "מנצחים" משמשים את המתעללים ככלי ל"סתימת פיות"...

 

קנאתם של הורים בעלי אישיות נרקיסיסטית באה לידי ביטוי בנזקים המצטברים בילדיהם. אין ספק שביטוייה של קנאה זו, אינם מהווים את טובת הילד ועומדים בניגוד מוחלט לאמנה הבינלאומית של האו"ם לזכויות הילד (עליה חתומה והתחייבה גם ישראל משנת 1991).

 

המסר הבסיסי שכול אם או אב מתעללים רגשית מעבירים לילדיהם, בין אם בגלוי ובין אם כסמוי הוא, את/ה לא טוב מספיק, מוכשר מספיק, חכם מספיק, חרוץ מספיק, עקבי מספיק, טוב מספיק, מציאותי מספיק, רזה מספיק, יפה מספיק ... (הוסיפו ככול המוכר לכם).

מה בחוויות הילדות שלכם מבטא בפועל את אחד משלושת הצרכים "שלהם":

 

אם חווית:

 

1. היו להם "קפריזות" ותנודות במצבי הרוח – אם בחוויה הסובייקטיבית שלך, חששת או הרגשת שלא בנוח בנוכחותם: נזהרת בלשונך או הקפדת על התנהגותך, גם אם מעולם לא קרה משהו איום ונורא – בפועל ענית על הצורך שלהם "שייתחשבו בהם ובצרכים שלהם, לפני הכול". ילדים שחששו מלעשות טעויות (ו/או להודות בטעויות שעשו), הם ילדים של הורה מתעלל/ת רגשית, שדרש/ה את מלוא תשומת הלב.

ילדים שחוו בהוריהם מצבי רוח משתנים, גדלים במצב לחץ נפשי גבוה מאוד, המשפיע על בריאותם הגופנית ורווחתם הרגשית.

 

2. הם היו ביקורתיים מאוד כלפיך (ביקורתיות-יתר) והיה לך קשה עד בלתי אפשרי לקבל מהם תגובה של עידוד ו/או תגובה חיובית (מחמאה) כלשהי. באמצעות הביקורת, הביקורתיות-יתר שלהם, הם שדרו לך שהם טובים יותר/ראויים יותר – הפנו את אור הזרקורים כלפי עצמם (את תשומת הלב אליהם). אנשים בריאים בנפשם המעבירים ביקורת, עושים זאת על בסיס יכולותיהם ונסיונם בפועל. הורים בעלי אישיות נרקיסיסטית העבירו/מעבירים עליך ביקורת "מקצצת כנפיים" – על סמך הצורך שלהם לצאת "גדולים" (לא משנה אם ממך או מאחרים).  – מאחורי צורך פתולוגי זה שלהם , לא עמדה ולא עומדת טובתך, להפך. זו גם דרך בה הם "מפייסים" את הקנאה החולנית שלהם בכם, בו זמנית. רובנו "קשובים יותר", לביקורת מאשר למחמאות – חלק מהטבע האנושי הוא לרצות להשתפר.

הביקורת שלהם מעולם לא הגיעה יחד עם הצעות אופרטיביות ישימות וקבילות לכם, כן עשויה להגיע ביחד עם אמירות ש"חסר בכם" דבר-מה... כשמי מההורים מביע תדהמה שלילית על הספקים, כישורים או יכולות כלשהם שלכם (כגון: "מה? רק עכשיו...", או "הייתי מצפה ממך ש...", או "את/ה מאכזב/ת אותי...", "חשבתי שיהיה קטן עליך..."), מבלי להציע עצה, עזרה או סיוע בזמן אמת (טרום הביקורת) או בעת העברת הביקורת – הם עושים זאת כדי להקטין אתכם ולהגדיל את חשיבותם.

אם חשתם "שאתם לא עומדים בסטנדרטים שלהם" – עברתם התעללות רגשית ונפלתם קרבן להורה שזקוק לאור הזרקורים שלכם ועל חשבונכם. לא משנה אם זו הייתה ביקורת כלפי איך אתם נראים, מה אתם לובשים, משקלכם, תוצאה לא רצויה של בחירה שעשיתם (כולנו "חכמים יותר" בדיעבד, גם "הם"), ציון שקיבלתם, הביצועים שלכם... אם אתם עדיין "שומעים אותם" כבוגרים – אתם במצב של פוסט טראומה מורכבת CPTSD והם עדיין *"בראש שלכם" – זוכים לקבל, גם שלא בנוכחותם, את מרב תשומת הלב.

 

ביקורת זו היא ש"גומרת לכם" על ההערכה והדימוי העצמי שלכם ומראש משדרת לכם "שאין טעם להתאמץ, או לרדוף אחר חלום", מראש משדרת לכם את התחושות השליליות שלהם עם עצמם וכלפי עצמם. אם אתם סופר-ביקורתיים כלפי עצמכם ורוב הזמן לא מרוצים מעצמכם – עצרו וחשבו: את הקול של מי מהוריכם הפכתם ל"קולכם"...את הקול של מי מהם הפנמתם?

 

* צורה אחרת של ביקורת המושתת על הקנאה הפתולוגית שלהם היא ההשוואה בינכם לבין אחרים. במידה שהם משווים בינכם לבין אחיכם ו/או אחיותכם, כשאתם תמיד ה"פחות מוצלחים" לדבריהם – הרי שמעבר לקטילה שלכם, הם גם מעכירים את היחסים שלכם עם אחיכם ואחיותכם ומאפשרים לעצמם שליטה מלאה וטובה יותר בכולכם. במידה שהם משווים בין אחרים (מצד המשפחה שלהם והקרובים להם או ילדים של חברים משותפים) לבינכם - כשהאחרים מוצגים כיותר מוצלחים, לכאורה, מכם – הם משדרים לכם בו זמנית ש"צד המשפחה שלהם" הוא בעל מאפיינים ראויים וטובים, שיש לקחת מהם דוגמא (והמסר שמגיע לתת-מודע מכיל גם את המידע שאם משהו "דפוק בכם" זה לא בגלל ה"צד שלהם"...). ואם הושוויתם לרעה ובאופן קבוע מול מי מחבריכם שלכם – ממילא תתחילו לתפוס מהם מרחק... ולו רק מתוך ה"הבנה" שאתם לא בליגה שלהם...

* כל השוואה בלתי מחמיאה נועדה להקטין אתכם לעומתם, גם אם אתם ילדים יחידים. כי  האפשרות שאי פעם תהיו מוצלחים מהם, מאושרים מהם, טובים מהם - מדירה מהם שינה. הם לא יישקטו עד שלא ידכאו בכם כל רצון או שאיפה שלכם, כל כישרון אתו נולדתם או אותו פיתחתם...

 

3. אם כשנפצעת או כשכאב לך, איבדת דבר-מה ובכית, או הבעת תסכול, ונאמר לך שאת/ה רק מנסה לזכות בתשומת לב, או ביחס מועדף - רגשותיך נדחו על הסף או בוטלו, לא קיבלו כל מענה. אם מי מהם העלה, לא פעם, את האפשרות שאתם סובלים "מרגישות יתר", או שאתם רגישים "מדי", אם שמעתם מהם באותם מצבים של כאב, בלבול, תסכול שלכם – שמי שכואב, מתוסכל או "מתקשה לעבד" זה הם – אז VOILA – הם זקוקים לתשומת הלב ולכול התמיכות...

4. הם היו פסיביים אגרסיביים כלפיכם – חדלי אישים אלימים. כשמישהו מתנהג בצורת של חידלון אישים אלים (בפסיביות אגרסיביות), הם לעולם לא יגידו לכם מה באמת מפריע להם. הם יהיו מאוד חביבים ונינוחים כלפי חוץ אך קרים, מרוחקים ואפילו מנוכרים בפועל. אמירות כמו "עשה/י מה שאת/ה רוצה", "לא מעניין אותי", "זה לא רלוונטי", "אין לי כול כוונה להגיב על זה", "אני אדיש/ה", או התעלמות מוחלטת מכם – מהוות התנהגות חדלת אישים אלימה. בפועל הם שידרו/משדרים שאתם לא ראויים לתשומת לב. הצורך שלהם לשקט, לאי הפרעה, להמשך הקיום שלהם – דורשים את מלוא תשומת ליבם ולבכם.

5. הם שיתפו אתכם בדאגות ובחרדות שלהם – בעולם המבוגרים שלהם. ביקשו את עצתכם ותמיכתכם במטלות ובעיות שלהם חדשות לבקרים. אם חשתם שאלמלא אתם, מערכת היחסים שלהם עם ההורה השני/ה הייתה מתרסקת, או שאלמלא נוכחותכם המלאה הם לא היו מסוגלים להירדם, לא "מוצאים מנוחה" או "לא מתפקדים" – בפועל הם "התעלקו" על הזמן שלכם להיות ילדים (לשחק או לבלות עם חברים, לעסוק בתחביב, להיות עם עצמכם...) - נדרשתם לא רק לתשומת ליבכם, אלא לוויתור טוטאלי על ילדותכם למען רווחתם. החרדות שלכם בילדות כלפי רווחתם בשוטף, העלו את רמות הורמון הלחץ (קורטיזול) בגופכם ואם כבר אז לא התפתחה בכם לקות בריאותית כלשהי, בבגרות היא תגיע/הגיעה...

6. הם העמיסו עליכם רגשות אשם והאשמות שווא עם אמירות כגון "לא מגיע לי כזה יחס כי...", "וויתרתי על... למענך", "בגללך לא ..." אמירות אלה יכולות להתווסף לאמירות פוגעניות כגון "אלמלא היית כזה... הייתי..." (עצלן, חסר/ת מצפון, בזבזן/ית, לא יוצלח/ית, איטי/ת וכו'). הורים בעלי אישיות נרקיסיסטית מפעילים אתכם ברגשות אשם, למען עצמם וצרכיהם – אונסים אתכם לפנות להם תשומת לב.

 

7. הורים מתעללים רגשית הם הורים שמפעילים שתיקה עוינת. לא עונים לכם, מתעלמים מכם ומדבריכם. גם אם לא הצהירו על כך מראש – שאין בכוונתם להגיב, והם פשוט לא ענו והפנו לכם גב. ואם עד שהתנצלתם בפניהם (על עוולה לכאורה כלשהי), או שבאתם אליהם ב"זחילה אינדיאנית" הם לא החליפו אתכם מילה - הם לא רק באו אתכם חשבון (בנקמה) על עוולה לכאורה שעשיתם להם, אלא גם עצם נוכחותם השותקת שואבת את כול תשומת הלב שבסביבה ומפנה אותה אליהם.

8. הם היו נוכחים-נפקדים בחייכם. אם ההורים שלכם היו רוב הזמן עסוקים מדי, טרודים מדי, עייפים מדי, מצוברחים מדי, משוללי פנאי, "ראש", "סבלנות" או זקוקים לשקט כדי להתרכז ו/או למען רווחתם (בין אם כתוצאה מעיסוקים אחרים שלהם, או קיומם של אחרים בחייהם ובין אם בשל התמכרות כלשהי שלהם) - וכבוגרים אתם חשים כיום מנותקים מחיי חברה או "מאותגרים חברתית" ומתקשים ליצור חברויות ו/או זוגיות עם בני/בנות קבוצת הגיל שלכם, או שאתם חשם "תלושים" או מתקשים למצוא שייכות לאחרים, זולת אל אותם מתעללים והמקרובים להם – גדלתם עם הורה בעל/ת אישיות נרקיסיסטית. באותה רמה, יש מצב ש"איבדתם קשר" עם עצמכם, עם הרצונות שלכם, הצרכים הבריאים והטבעיים שלכם, משאלות הלב שלכם...

ממש לא משנה אם אתם מצדיקים אותם בראשכם, או "מבינים" למה הם היו "מנועים" מלזכות אתכם במיטבם – בפועל הם שמרו לעצמם  ולצרכיהם את מלוא תשומת ליבם ועל הדרך גם "סגרו אתכם עניין" (נקמה בכם על כך שמעצם לידתכם, הם נאלצו לחלוק את תשומת הלב של ההורה השני/ה שהייתה שמורה רק להם, אתכם. התעלמות מצרכים בסיסיים של כל ילד לאהבה, לתמיכה, לעידוד  מהווה "חרם" שמבטל את קיומו. זה שמאכילים ודואגים בצורה סבירה לסיפוק צרכים פיזיים ובריאותיים, אין בו כדי לגדל ילדים למבוגרים בריאים ותפקודיים, שיודעים רגעי אושר וקורת רוח).

9. באותה מידה, גם אם מי מהוריכם הביע "עניין-יתר" בחייכם, בין אם בהאזנה לשיחותיכם עם חברים, חיטוט ומעקב אחר הודעות שקיבלתם או שלחתם בסלולארי או במחשב, "בילוש" אחר כל צעד ושעל שלכם, חיטוט במחברות שלכם, ביומן שלכם, בחפצים שלכם – ובקיצור אם חשתם שלא הייתה לכם כל פרטיות ושאיש לא שמר או הקפיד על פרטיותכם – חוויתם ילדות של התעללות רגשית סמויה.  חוסר כיבוד פרטיות זו השתלטות עוינת (צורך להפוך את שלך ל"שלי", שנובע מקנאה פתולוגית...). כי מעורבות-יתר של הורה בחייכם בילדות, מובילה לפקפוק ביכולותיכם ובעצמכם וכן לבעיות בזוגיות בבגרותכם.

ואם אתם לא זוכרים את חוויותיכם ורגשותיכם מילדותכם –

הדרך לדעת אם חוויתם התעללות רגשית סמויה בילדותכם היא:

1. אם אתם נוטים להאשים את עצמכם, או לבוא לעצמכם בטענות בגין התנהגות לא ראויה של אחרים - זהו אחד הסימנים לכך שעברתם ילדות בצל התעללות רגשית סמויה. בעיקר אם אתם מאשימים את עצמכם ביחס בלתי הוגן, נצלני ופוגעני של אחרים כלפיכם..

2. אם אתם נוטים להרס-עצמי, סיכוי יותר מסביר שגדלתם עם הורה מתעלל/ת רגשית. התנהגות של הרס-עצמי יכולה להתבטא בהתמכרות (בין אם לאלכוהול ו/או לכימיקלים, בין אם לשעות מחשב ו/או טלוויזיה ש"מכפרות על" הימנעות מעיסוקים חברתיים או יצירתיים, בין אם לסקס "בלי-הכרה", או כול סוג של חבלה/פגיעה עצמית...).

אמנם, נטייה להרס עצמי איננה מהווה סימן אבסולוטי לכך, שחוויתם ילדות רוויית התעללות רגשית סמויה – אך היא כן יכולה להוות נורה אדומה, בפרט למי שמתקשים להיזכר בחוויות שליליות בילדותם. בד"כ בני אדם עם נטיות להרס עצמי – מייצרים לעצמם כאב-"נגד", לכאב שיצרו בהם אחרים ושאתו הם מתקשים להתמודד. מעין "פעולת הסחה"....

3. אם באיזשהו מקום (עמוק-עמוק) אתם חשים כעס על הוריכם (או מי מהם). אם כבוגרים אתם עדיין "מתעסקים" בצלקת/תחושת פגיעה או חששות שאתם נושאים מילדותכם (גם אם סובייקטיבית שאין לכם כל דרך לאמת), קיים סיכוי סביר, שכשהייתם קטינים, אכן חוויתם התעללות רגשית. אפילו שכבוגרים הם מתייחסים אליכם כיום בצורה "סבירה". כלומר שאם עמוק-עמוק, אתם חשים חשש כלשהו כלפי מי מהוריכם, למרות יחסם הסביר בבגרותכם, לא ניתן לשלול את הסיכוי שאותו הורה התעלל/ה בכם רגשית בילדותכם. גם אם אין לכם כל הסבר לחשש שכזה – יש מצב שפשוט הזיכרון שלכם נחסם ע"י התת-מודע שלכם – כתגובת ההגנה שלו עליכם. אם זה מה שאתם חשים כיום, למרות שהוא/היא/הם לכאורה סופר-נחמדים כיום – יש מצב...

4. אם אתם עדיין חוששים מתגובה של מי מהוריכם לגבי החלטה כלשהי שקיבלתם בחייכם, גם אם מזה שנים שאינכם חיים בקרבתם ו/או מרבים להתראות. כלומר, למרות שכבוגרים אתם מחליטים לעצמכם, החלטותיכם מושפעות מהחשש שאולי החלטה שכזו לא הייתה זוכה לתמיכה של מי מהם (או שניהם גם יחד), קיים סיכוי גבוה שגדלתם בצל התעללות רגשית סמויה. זה נובע מכך שהורה שהפעיל/ה על ילדיו ביקורתיות-יתר מנע/ה מהם וחיבל/ה להם ביכולת לקבל החלטות לבד ובבגרותם להיות שלמים עם החלטותיהם (בפועל, הורה כזה יצר תלות לא בריאה בו/ה וחיבל/ה באיכות חייהם של בנו/בתו הבוגרים). גם אם אותו הורה איננו בעל אישיות נרקיסיסטית – ההורות שלו הייתה פוגענית והרסנית.

5. שלא במודעות ו/או במתכוון, אתם מנסים לנתב את רגשות בן/בת זוגכם. כשהורים לא יודעים לנתב את הצרכים והרגשות שלהם, הם הופכים את מי מילדיהם ל"מבוגר האחראי". אם אולצתם כילדים לשאת בתפקיד של "המבוגר האחראי", "תחתכו וורידים" כדי למנוע בעיות בזוגיות שלכם, בבגרותכם. תעשו שמיניות כדי  "לקרוא את מחשבות" בן/בת הזוג ו/או את הלך הרוח שלהם (כדי לא להרגיז אותם), תתנצלו על דברים שאפילו לא קשורים אליכם, או שבהחלט לא דורשים כל התנצלות (ורק כדי לשמור על אווירה "נעימה" או נטולת חיכוכים), או תסתובבו עם רגשות אשם כבדים – למרות שאינכם אשמים בכלום ורוב הזמן תהיו אתם בעמדת המפייסים והוותרנים.

 

6. אתם בזוגיות של יחסים רעילים. בני אדם נוטים לבחור לעצמם בני/בנות זוג שהתנהגותם מזכירה להם, לטוב או לרע, את מי מהוריהם. במרבית המקרים, אם מי מהוריכם התעלל בכם רגשית, אתם "תמגנטו" בני/בנות זוג מתעללים רגשית. ניתן "לשבור את ההרגל הזה", כשמודעים לו.

 

7.  ואם כעת, בבגרותכם, אתם מצדדים לחלוטין במי מהוריכם ונוטים לפסול על הסף את ההורה השני/ה ו/או את בני משפחתם והקרובים להם, מבלי שיהיו לכם סיבות ועובדות קבילות משלכם לכך (שאינן מבוססות על מה שנאמר או סופר לכם, אלא על עוולות ממשיות כלפיכם) ומשהו מ-2 הרשימות העוקבות במאמר הזה מתאר חווייה או תחושה כלשהי שלכם – נשדד מכם הורה אוהב/ת, נגזל מכם חלק ניכר מזהותכם... גם אם חייכם הם של רווחה ושפע כלכלי, אתם רחוקים מלחוש שלמות ולרוות סיפוק מהם... >>> מאפיינים והשלכות על ילדים שעברו התעללות רגשית של ניכור.

8. במידה שהוריכם חיים ביחד ומעולם לא עלתה אפשרות לגירושין ו/או פרידה, אזי 2 הוריכם אחראים  באותה מידה לבית הגידול הלא-תפקודי, בו גדלתם. היות שאם הורה אחד הוא המקרבן/ת וההורה שני לא מתערב/ת, לא רואה, שותק/ת ו/או מאפשר/ת להתעללות הרגשית בילדיו/ה להימשך ללא נקיטת צעדים כלשהם למניעתה – גם אם הוא/היא קרבן לא פחות מכם ואתם "חסים" עליו/ה – הוא/היא היו אמורים להיות ולהתנהג כמבוגר אחראי ולא לאפשר זאת!

 

לפיכך קיים סיכוי סביר שכיום אתם מתמודדים עם מצב פוסט טראומטי, גם אם תת-מודע (שמאפייניו והשלכותיו מפורטים במאמר על CPTSD ובמאמרים על ניכור הורי). אתם לא נושאים באחריות לבית הגידול שלכם ובוודאי שלא לחלק ניכר מחוויות חייכם השליליות כבוגרים – אלה השלכות ותוצאות ישירות של מה שהיה באחריות זוג הוריכם, האחד מקרבן/ת והשני קורבן ומאפשר/ת.

ייתכן, שעד לבגרותכם כלל לא הייתם מודעים לאפשרות שגדלתם בצל התעללות רגשית סמויה וגם בבגרותכם, לא ממש הצלחתם "לשים על זה את האצבע".

אם משהו מהאפיונים שלעיל  "נשמע לכם מוכר", או מעורר בכם ספקות, זה שווה בדיקה ושינוי לטובה באיכות ולהמשך חייכם הבוגרים. יש מה לעשות. יש איך לתקן עיוותים ועוולות שכאלה!

זוגיות עם בן או בת זוג נרקיסיסטים - איך ניתן לדעת?

מאחר ששלושת מאפייני היסוד משותפים לכל ארבעת הפרעות האישיות מקבוצה ב': הצורך בתשומת לב, קנאה פתולוגית ונקמנות, אלה המאפיינים הראשונים כלפיהם רצוי לגלות ערנות, בין אם בגברים ובין אם בנשים.

1) בתקופת החיזור - גם הגברים וגם הנשים "יפציצו" אתכם בביטויים של תשומת לב ואהבה. מעל ומעבר לכל חוויה זוגית כלשהי שאי פעם הייתה לכם. תשומת לב זו יכולה לבוא לידי ביטוי במתן כתף תומכת ואוזן קשובה, הרעפה של מתנות קטנות, בילויים, טקסטים יומיים, שיחות אל תוך הלילה, טלפונים, מחמאות, התחשבות חסרת תקדים, או מיניות ייצרית ויצירתית, נטולת עכבות (האחרונה אופיינית בעיקר לנשים). אלה הגברים והנשים איתם  תחושו כאילו זכיתם ב"פיס של החיים". אתם "מרחפים על ענן", בעוד הם אוספים עליכם כל פירור של מידע. לומדים מה מפריע לכם, מה משמח אתכם, לומדים אתכם. וכן הקשר ביניכם הולך ומתהדק במהירות שיא...

2) מהרגע בו הם חשים שאתם "מכורים", הם מתחילים לקחת "צעדי סרטן" (זזים קצת הצידה) ולפעמים אף מגוונים "קצת" בכמה צעדים אחורה. פתאום הם "עסוקים", או "שכחניים", או שהם "לא מרגישים טוב", או שצץ להם עניין דחוף... אתם כבר "תחת השפעה", ומוכנים ברוחב לב להבין אותם... רק ש... הלב שלכם מתחיל להיסדק. וכשהם חוזרים להפציע, אתם 'אסירי תודה'. אז כבר מאוחר מדי. הם כבר ביססו את דפוס ההתנהגות בקשר שלכם. ואם אתם ביחד מזה יותר מחצי שנה - שימו לב: מתי הם נחמדים אליכם! מתי הם 'חוזרים להיות' האדם בו התאהבתם מעל ומעבר לשורשי שערותיכם? כי בהתנהגות של 'החם וקר' שלהם נעוץ אלמנט ה'התמכרות' שלכם להם. מאותו רגע ואילך אתם הופכים למְרָצִים לכול המשך הקשר (כלומר שכל תשומת הלב שלכם מופנית כלפיהם. אתם עסוקים בלנסות 'לשחזר' את הרגעים המדהימים, את החוויות הבלתי נשכחות, את הגבר או האישה בהם התאהבתם)... ומי שמואשמים ב'שכחנות', 'חוסר הבנה', בהוצאת דברים מהקשרם זה אתם.

3) בו זמנית, כול הצלחה שלכם, כול השג שלכם, הופכים לדבר טריוויאלי  (לעניין של מה-בכך, או ברור מאליו) ובמקרה הפחות טוב, עילה ופתח לביקורת (או זלזול). קנאתם בכם (בהצלחות שלכם, בכישורים וביכולות שלכם, במחמאות שאתם מקבלים מאחרים) יכולה לפשוט וללבוש צורות אחרות ו/או נוספות וככול שאתם תצליחו יותר, כן תגברנה הביקורות כלפי ביצועיכם, מראיכם, אופייכם ונטיות הלב שלכם. הם ישוו אתכם ל'אחרים' שהם הכירו או מכירים (שביצועיהם עולים על שלכם, כמובן), יסבירו לכם היכן אתם טועים, או טעיתם, ואפילו יהיו מי שייקחו את הקרדיט לעצמם אם בגין 'עצה' שהם נתנו לכם או בזכות כך שהם 'פינו לכם את הדרך' (בצעו איזה 'סידור קטן' למענכם...). ואם יכולו כל הקיצים, אז הם יזקפו זאת ל"מזל" או לכך שהשגתם את שהשגתם בשל סיבות אחרות (כי אתם נראים טוב, בגלל הקשרים שלכם, תזמון, צירוף מקרים...) ותתפלאו, אבל במערכת יחסים של קרבה ואהבה, כולנו נוטים שלא לשים לב להערות ה"קטנות והנבזיות" הללו ובוודאי שאיש לא ממהר לזקוף אותן לקנאה-פתולוגית.

4) גם בביטויי הנקמנות והצורך שלהם בנקמה, באה לידי ביטוי ה'יצירתיות' שלהם: כלי הנשק הנבחרים שלהם יהיו בד"כ שתיקה, התעלמות ואדישות מופגנת כלפיכם. נשים בד"כ יימנעו מבני הזוג שלהם אהבה וסקס, או תמצאנה עילות לריב. גם הגברים וגם הנשים בעלי האישיות הנרקיסיסטית, יפגינו זלזול בכול דבר ועניין שחשוב לכם (כבר בתחילת הקשר אתכם, הם למדו אתכם, להזכירכם...). ואתם תואשמו בה-כ-ול!

בין אם כבני/בנות זוג או כהורים - אנשים בעלי אישיות נרקיסיסטית הם המתעללים רגשית הסמויים!

הווה אומר, שקשה מאוד 'לשים על זה את האצבע', לגלות את "זה" או להוכיח את "זה".

אבל אם אתם חשים שאתם הולכים וכבים, שהאנרגיות שלכם הולכות ומדלדלות, אם וויתרתם על עיסוקים שבעבר גרמו לכם הנאה, או תחביב כלשהו ואינכם זוכרים איך, מתי ולמה זה קרה, אם שמחת החיים שלכם הולכת ופוחתת - אל תמהרו לזקוף זאת ל'שגרה', ל'התברגנות' או לגיל שלכם. כן התחילו לנהל יומן או לתעד - ולו רק למען עצמכם. עקבו אחר "הסבבים" של היחס המשתנה של "חם וקר". אם רוב הזמן יותר קר מאשר חם - אין זו זוגיות נורמטיבית . וכדי לדעת זאת בוודאות, כן צריך לרשום את הזמנים. בדקו מתי אתם זוכים ליחס חם - האם זה בעקבות וויתור שלכם למענם? בעבור דבר מה שהיה לתועלתם? או אולי כי הם עד כדי כך מכירים אתכם, שהם יודעים מתי אתם עומדים להישבר או "מריחים" איום שלכם לחתוך.

* פנו למאמרים באתר על *מחרבי הקשרים, *זאבים בעור כבשה, *גסלייטינג ו*נרקיסיזם סמוי,  לצורך דוגמאות מהחיים ולקבלת רשימות מסודרות של מגוון התופעות וההבטים. היות שמה שאתם חווים בקשר הזוגי הזה זו *אהבה נכזבת סמויה.

לתגובות, הגיגים ואנקדוטות

העתקה ו/או שכתוב למטרות שיווק ו/או פרסום - זו גניבה!

googleef0c864945215cce.html

© האתר למודעות ומידע על התעללות רגשית/מילולית סמויה