מאפייני אישיות נרקיסיסטית
בהורים ובזוגיות -
השפעות ונזקים

מה בחוויות הילדות שלכם מבטא בפועל את אחד משלושת הצרכים "שלהם":

 

אם חווית:

 

1. היו להם "קפריזות" ותנודות במצבי הרוח – אם בחוויה הסובייקטיבית שלך, חששת או הרגשת שלא בנוח בנוכחותם: נזהרת בלשונך או הקפדת על התנהגותך, גם אם מעולם לא קרה משהו איום ונורא – בפועל ענית על הצורך שלהם "שייתחשבו בהם ובצרכים שלהם, לפני הכול". ילדים שחששו לעשות טעויות (ו/או להודות בטעויות שעשו), הם ילדים של הורה מתעלל/ת רגשית, שדרש/ה את מלוא תשומת הלב.

​

ילדים שחוו בהוריהם מצבי רוח משתנים, גדלים במצב לחץ נפשי גבוה מאוד, המשפיע על בריאותם הגופנית ורווחתם הרגשית.

 

2. הם היו ביקורתיים מאוד כלפיך (ביקורתיות-יתר) והיה לך קשה עד בלתי אפשרי לקבל מהם תגובה של עידוד ו/או תגובה חיובית (מחמאה) כלשהי. באמצעות הביקורת, הביקורתיות-יתר שלהם, הם שדרו לך שהם טובים יותר/ראויים יותר – הפנו את אור הזרקורים כלפי עצמם (את תשומת הלב אליהם). אנשים בריאים בנפשם המעבירים ביקורת, עושים זאת על בסיס יכולותיהם ונסיונם בפועל. הורים בעלי אישיות נרקיסיסטית העבירו/מעבירים עליך ביקורת "מקצצת כנפיים" – על סמך הצורך שלהם לצאת "גדולים" (לא משנה אם ממך או מאחרים).  – מאחורי צורך פתולוגי זה שלהם , לא עמדה ולא עומדת טובתך, להפך. עובדה היא, שחלקם לא היו מסוגלים כלל לתפקד באותה סיטואציה בה אתם הייתם, או שלהם עצמם אין בכלל יכולות, כישורים או ניסיון בתחום בו הם מעבירים עליכם ביקורת. זו גם דרך בה הם "מפייסים" את הקנאה החולנית שלהם בכם, בו זמנית. רובנו "קשובים יותר", לביקורת מאשר למחמאות – חלק מהטבע האנושי הוא לרצות להשתפר.

​

הביקורת שלהם מעולם לא הגיעה יחד עם הצעות אופרטיביות ישימות וקבילות לכם, כן עשויה להגיע ביחד עם אמירות ש"חסר בכם" דבר-מה... כשמי מההורים מביע תדהמה שלילית על הספקים, כישורים או יכולות כלשהם שלכם (כגון: "מה? רק עכשיו...", או "הייתי מצפה ממך ש...", או "את/ה מאכזב/ת אותי...", "חשבתי שיהיה קטן עליך..."), מבלי להציע עצה, עזרה או סיוע בזמן אמת (טרום הביקורת) או בעת העברת הביקורת – הם עושים זאת כדי להקטין אתכם ולהגדיל את חשיבותם.

​

אם חשתם "שאתם לא עומדים בסטנדרטים שלהם" – עברתם התעללות רגשית ונפלתם קרבן להורה שזקוק לאור הזרקורים שלכם ועל חשבונכם. לא משנה אם זו הייתה ביקורת כלפי איך אתם נראים, מה אתם לובשים, משקלכם, תוצאה לא רצויה של בחירה שעשיתם (כולנו "חכמים יותר" בדיעבד, גם "הם"), ציון שקיבלתם, הביצועים שלכם... אם אתם עדיין "שומעים אותם" כבוגרים – אתם במצב של פוסט טראומה מורכבת CPTSD והם עדיין *"בראש שלכם" – זוכים לקבל, גם שלא בנוכחותם, את מרב תשומת הלב.

 

ביקורת זו היא ש"גומרת לכם" על ההערכה והדימוי העצמי שלכם ומראש משדרת לכם "שאין טעם להתאמץ, או לרדוף אחר חלום", מראש משדרת לכם את התחושות השליליות שלהם עם עצמם וכלפי עצמם. אם אתם סופר-ביקורתיים כלפי עצמכם ורוב הזמן לא מרוצים מעצמכם – עצרו וחשבו: את הקול של מי מהוריכם הפכתם ל"קולכם"...את הקול של מי מהם הפנמתם?

 

* צורה אחרת של ביקורת המושתת על הקנאה הפתולוגית שלהם היא ההשוואה בינכם לבין אחרים. במידה שהם משווים בינכם לבין אחיכם ו/או אחיותכם, כשאתם תמיד ה"פחות מוצלחים" לדבריהם – הרי שמעבר לקטילה שלכם, הם גם מעכירים את היחסים שלכם עם אחיכם ואחיותכם ומאפשרים לעצמם שליטה מלאה וטובה יותר בכולכם. במידה שהם משווים בין אחרים (מצד המשפחה שלהם והקרובים להם או ילדים של חברים משותפים) לבינכם - כשהאחרים מוצגים כיותר מוצלחים, לכאורה, מכם – הם משדרים לכם בו זמנית ש"צד המשפחה שלהם" הוא בעל מאפיינים ראויים וטובים, שיש לקחת מהם דוגמא (והמסר שמגיע לתת-מודע מכיל גם את המידע שאם משהו "דפוק בכם" זה לא בגלל ה"צד שלהם"...). ואם הושוויתם לרעה ובאופן קבוע מול מי מחבריכם שלכם – ממילא תתחילו לתפוס מהם מרחק... ולו רק מתוך ה"הבנה" שאתם לא בליגה שלהם...

​

* כל השוואה בלתי מחמיאה נועדה להקטין אתכם לעומתם, גם אם אתם ילדים יחידים. כי  האפשרות שאי פעם תהיו מוצלחים מהם, מאושרים מהם, טובים מהם - מדירה מהם שינה. הם לא יישקטו עד שלא ידכאו בכם כל רצון או שאיפה שלכם, כל כישרון אתו נולדתם או אותו פיתחתם...

 

3. אם כשנפצעת או כשכאב לך, איבדת דבר-מה ובכית, או הבעת תסכול, ונאמר לך שאת/ה רק מנסה לזכות בתשומת לב, או ביחס מועדף - רגשותיך נדחו על הסף או בוטלו, לא קיבלו כל מענה. אם מי מהם העלה, לא פעם, את האפשרות שאתם סובלים "מרגישות יתר", או שאתם רגישים "מדי", אם שמעתם מהם באותם מצבים של כאב, בלבול, תסכול שלכם – שמי שכואב, מתוסכל או "מתקשה לעבד" זה הם – אז VOILA – הם זקוקים לתשומת הלב ולכול התמיכות...

​

4. הם היו פסיביים אגרסיביים כלפיכם – חדלי אישים אלימים. כשמישהו מתנהג בצורת של חידלון אישים אלים (בפסיביות אגרסיביות), הם לעולם לא יגידו לכם מה באמת מפריע להם. הם יהיו מאוד חביבים ונינוחים כלפי חוץ אך קרים, מרוחקים ואפילו מנוכרים בפועל. אמירות כמו "עשה/י מה שאת/ה רוצה", "לא מעניין אותי", "זה לא רלוונטי", "אין לי כול כוונה להגיב על זה", "אני אדיש/ה", או התעלמות מוחלטת מכם – מהוות התנהגות חדלת אישים אלימה. בפועל הם שידרו/משדרים שאתם לא ראויים לתשומת לב. הצורך שלהם לשקט, לאי הפרעה, להמשך הקיום שלהם – דורשים את מלוא תשומת ליבם ולבכם.

​

5. הם שיתפו אתכם בדאגות ובחרדות שלהם – בעולם המבוגרים שלהם. ביקשו את עצתכם ותמיכתכם במטלות ובעיות שלהם חדשות לבקרים. אם חשתם שאלמלא אתם, מערכת היחסים שלהם עם ההורה השני/ה הייתה מתרסקת, או שאלמלא נוכחותכם המלאה הם לא היו מסוגלים להירדם, לא "מוצאים מנוחה" או "לא מתפקדים" – בפועל הם "התעלקו" על הזמן שלכם להיות ילדים (לשחק או לבלות עם חברים, לעסוק בתחביב, להיות עם עצמכם...) - נדרשתם לא רק לתשומת ליבכם, אלא לוויתור טוטאלי על ילדותכם למען רווחתם. החרדות שלכם בילדות כלפי רווחתם בשוטף, העלו את רמות הורמון הלחץ (קורטיזול) בגופכם ואם כבר אז לא התפתחה בכם לקות בריאותית כלשהי, בבגרות היא תגיע/הגיעה...

​

6. הם העמיסו עליכם רגשות אשם והאשמות שווא עם אמירות כגון "לא מגיע לי כזה יחס כי...", "וויתרתי על... למענך", "בגללך לא ..." אמירות אלה יכולות להתווסף לאמירות פוגעניות כגון "אלמלא היית כזה...  (עצלן, חסר/ת מצפון, בזבזן/ית, לא יוצלח/ית, איטי/ת וכו')', הייתי...". הורים בעלי אישיות נרקיסיסטית מפעילים אתכם ברגשות אשם, למען עצמם וצרכיהם – אונסים אתכם לפנות להם תשומת לב.

 

7. הורים מתעללים רגשית הם הורים שמפעילים שתיקה עוינת. לא עונים לכם, מתעלמים מכם ומדבריכם. גם אם לא הצהירו על כך מראש – שאין בכוונתם להגיב, והם פשוט לא ענו והפנו לכם גב. ואם עד שהתנצלתם בפניהם (על עוולה לכאורה כלשהי), או שבאתם אליהם ב"זחילה אינדיאנית" הם לא החליפו אתכם מילה - הם לא רק באו אתכם חשבון (בנקמה) על עוולה לכאורה שעשיתם להם, אלא גם עצם נוכחותם השותקת שואבת את כול תשומת הלב שבסביבה ומפנה אותה אליהם.

​

8. הם היו נוכחים-נפקדים בחייכם. אם ההורים שלכם היו רוב הזמן עסוקים מדי, טרודים מדי, עייפים מדי, מצוברחים מדי, משוללי פנאי, "ראש", "סבלנות" או זקוקים לשקט כדי להתרכז ו/או למען רווחתם (בין אם כתוצאה מעיסוקים אחרים שלהם, או קיומם של אחרים בחייהם ובין אם בשל התמכרות כלשהי שלהם) - וכבוגרים אתם חשים כיום מנותקים מחיי חברה או "מאותגרים חברתית" ומתקשים ליצור חברויות ו/או זוגיות עם בני/בנות קבוצת הגיל שלכם, או שאתם חשים "תלושים" או מתקשים למצוא שייכות לאחרים, זולת אל אותם מתעללים והמקרובים להם – גדלתם עם הורה בעל/ת אישיות נרקיסיסטית. באותה רמה, יש מצב ש"איבדתם קשר" עם עצמכם, עם הרצונות שלכם, הצרכים הבריאים והטבעיים שלכם, משאלות הלב שלכם...

​

ממש לא משנה אם אתם מצדיקים אותם בראשכם, או "מבינים" למה הם היו "מנועים" מלזכות אתכם במיטבם – בפועל הם שמרו לעצמם ולצרכיהם את מלוא תשומת ליבם ועל הדרך גם "סגרו אתכם עניין" (נקמה בכם על כך שמעצם לידתכם, הם נאלצו לחלוק את תשומת הלב של ההורה השני/ה שהייתה שמורה רק להם, אתכם. התעלמות מצרכים בסיסיים של כל ילד לאהבה, לתמיכה, לעידוד  מהווה "חרם" שמבטל את קיומו. זה שמאכילים ודואגים בצורה סבירה לסיפוק צרכים פיזיים ובריאותיים, אין בו כדי לגדל ילדים למבוגרים בריאים ותפקודיים, שיודעים רגעי אושר וקורת רוח).

​

9. באותה מידה, גם אם מי מהוריכם הביע "עניין-יתר" בחייכם, בין אם בהאזנה לשיחותיכם עם חברים, חיטוט ומעקב אחר הודעות שקיבלתם או שלחתם בסלולארי או במחשב, "בילוש" אחר כל צעד ושעל שלכם, חיטוט במחברות שלכם, ביומן שלכם, בחפצים שלכם – ובקיצור אם חשתם שלא הייתה לכם כל פרטיות ושאיש לא שמר או הקפיד על פרטיותכם – חוויתם ילדות של התעללות רגשית סמויה.  חוסר כיבוד פרטיות זו השתלטות עוינת (צורך להפוך את שלך ל"שלי", שנובע מקנאה פתולוגית...). כי מעורבות-יתר של הורה בחייכם בילדות, מובילה לפקפוק ביכולותיכם ובעצמכם וכן לבעיות בזוגיות בבגרותכם.

​

ואם אתם לא זוכרים את חוויותיכם ורגשותיכם מילדותכם –

הדרך לדעת אם חוויתם התעללות רגשית סמויה בילדותכם היא:

​

1. אם אתם נוטים להאשים את עצמכם, או לבוא לעצמכם בטענות בגין התנהגות לא ראויה של אחרים - זהו אחד הסימנים לכך שעברתם ילדות בצל התעללות רגשית סמויה. בעיקר אם אתם מאשימים את עצמכם ביחס בלתי הוגן, נצלני ופוגעני של אחרים כלפיכם...

​

2. אם אתם נוטים להרס-עצמי, סיכוי יותר מסביר שגדלתם עם הורה מתעלל/ת רגשית. התנהגות של הרס-עצמי יכולה להתבטא בהתמכרות (בין אם לאלכוהול ו/או לכימיקלים, בין אם לשעות מחשב ו/או טלוויזיה ש"מכפרות על" הימנעות מעיסוקים חברתיים או יצירתיים, בין אם לסקס "בלי-הכרה", או כול סוג של חבלה/פגיעה עצמית...).

אמנם, נטייה להרס עצמי איננה מהווה סימן אבסולוטי לכך, שחוויתם ילדות רוויית התעללות רגשית סמויה – אך היא כן יכולה להוות נורה אדומה, בפרט למי שמתקשים להיזכר בחוויות שליליות בילדותם. בד"כ בני אדם עם נטיות להרס עצמי – מייצרים לעצמם כאב-"נגד", לכאב שיצרו בהם אחרים ושאתו הם מתקשים להתמודד. מעין "פעולת הסחה"....

​

3. אם באיזשהו מקום (עמוק-עמוק) אתם חשים כעס על הוריכם (או מי מהם). אם כבוגרים אתם עדיין "מתעסקים" בצלקת/תחושת פגיעה או חששות שאתם נושאים מילדותכם (גם אם סובייקטיבית שאין לכם כל דרך לאמת), קיים סיכוי סביר, שכשהייתם קטינים, אכן חוויתם התעללות רגשית. אפילו שכבוגרים הם מתייחסים אליכם כיום בצורה "סבירה". כלומר שאם עמוק-עמוק, אתם חשים חשש כלשהו כלפי מי מהוריכם, למרות יחסם הסביר בבגרותכם, לא ניתן לשלול את הסיכוי שאותו הורה התעלל/ה בכם רגשית בילדותכם. גם אם אין לכם כל הסבר לחשש שכזה – יש מצב שפשוט הזיכרון שלכם נחסם ע"י התת-מודע שלכם – כתגובת ההגנה שלו עליכם. אם זה מה שאתם חשים כיום, למרות שהוא/היא/הם לכאורה סופר-נחמדים כיום – יש מצב...

​

4. אם אתם עדיין חוששים מתגובה של מי מהוריכם לגבי החלטה כלשהי שקיבלתם בחייכם, גם אם מזה שנים שאינכם חיים בקרבתם ו/או מרבים להתראות. כלומר, למרות שכבוגרים אתם מחליטים לעצמכם, החלטותיכם מושפעות מהחשש שאולי החלטה שכזו לא הייתה זוכה לתמיכה של מי מהם (או שניהם גם יחד), קיים סיכוי גבוה שגדלתם בצל התעללות רגשית סמויה. זה נובע מכך שהורה שהפעיל/ה על ילדיו ביקורתיות-יתר מנע/ה מהם וחיבל/ה להם ביכולת לקבל החלטות לבד ובבגרותם להיות שלמים עם החלטותיהם (בפועל, הורה כזה יצר תלות לא בריאה בו/ה וחיבל/ה באיכות חייהם של בנו/בתו הבוגרים). גם אם אותו הורה איננו בעל אישיות נרקיסיסטית – ההורות שלו הייתה פוגענית והרסנית.

​

5. שלא במודעות ו/או במתכוון, אתם מנסים לנתב את רגשות בן/בת זוגכם. כשהורים לא יודעים לנתב את הצרכים והרגשות שלהם, הם הופכים את מי מילדיהם ל"מבוגר האחראי". אם אולצתם כילדים לשאת בתפקיד של "המבוגר האחראי", "תחתכו וורידים" כדי למנוע בעיות בזוגיות שלכם, בבגרותכם. תעשו שמיניות כדי  "לקרוא את מחשבות" בן/בת הזוג ו/או את הלך הרוח שלהם (כדי לא להרגיז אותם), תתנצלו על דברים שאפילו לא קשורים אליכם, או שבהחלט לא דורשים כל התנצלות (ורק כדי לשמור על אווירה "נעימה" או נטולת חיכוכים), או תסתובבו עם רגשות אשם כבדים – למרות שאינכם אשמים בכלום ורוב הזמן תהיו אתם בעמדת המפייסים והוותרנים.

 

6. אתם בזוגיות של יחסים רעילים. בני אדם נוטים לבחור לעצמם בני/בנות זוג שהתנהגותם מזכירה להם, לטוב או לרע, את מי מהוריהם. במרבית המקרים, אם מי מהוריכם התעלל בכם רגשית, אתם "תמגנטו" בני/בנות זוג מתעללים רגשית. ניתן "לשבור את ההרגל הזה", כשמודעים לו.

 

7.  ואם כעת, בבגרותכם, אתם מצדדים לחלוטין במי מהוריכם ונוטים לפסול על הסף את ההורה השני/ה ו/או את בני משפחתם והקרובים להם, מבלי שיהיו לכם סיבות ועובדות קבילות משלכם לכך (שאינן מבוססות על מה שנאמר או סופר לכם, אלא על עוולות ממשיות כלפיכם) ומשהו מ-2 הרשימות העוקבות במאמר הזה מתאר חווייה או תחושה כלשהי שלכם – נשדד מכם הורה אוהב/ת, נגזל מכם חלק ניכר מזהותכם... גם אם חייכם הם של רווחה ושפע כלכלי, אתם רחוקים מלחוש שלמות ולרוות סיפוק מהם... >>> מאפיינים והשלכות על ילדים שעברו התעללות רגשית של ניכור (גם בילדות וגם בבגרות מלאה).

​

8. במידה שהוריכם חיים ביחד ומעולם לא עלתה אפשרות לגירושין ו/או פרידה, אזי 2 הוריכם אחראים, באותה מידה, לבית הגידול הלא-תפקודי, בו גדלתם. היות שאם הורה אחד הוא המקרבן/ת וההורה שני לא מתערב/ת, לא רואה, שותק/ת ו/או מאפשר/ת להתעללות הרגשית בילדיו/ה להימשך ללא נקיטת צעדים כלשהם למניעתה – גם אם הוא/היא קרבן לא פחות מכם ואתם "חסים" עליו/ה – הוא/היא היו אמורים להיות ולהתנהג כמבוגר אחראי ולא לאפשר זאת!

 

לפיכך קיים סיכוי סביר שכיום אתם מתמודדים עם מצב פוסט טראומטי, גם אם תת-מודע (שמאפייניו והשלכותיו מפורטים במאמר על CPTSD ובמאמרים על ניכור הורי). אתם לא נושאים באחריות לבית הגידול שלכם ובוודאי שלא לחלק ניכר מחוויות חייכם השליליות כבוגרים – אלה השלכות ותוצאות ישירות של מה שהיה באחריות זוג הוריכם, האחד מקרבן/ת והשני קורבן ומאפשר/ת.

​

ייתכן, שעד לבגרותכם כלל לא הייתם מודעים לאפשרות שגדלתם בצל התעללות רגשית סמויה וגם בבגרותכם, לא ממש הצלחתם "לשים על זה את האצבע".

​

אם משהו מהאפיונים שלעיל  "נשמע לכם מוכר", או מעורר בכם ספקות, זה שווה בדיקה ושינוי לטובה באיכות ולהמשך חייכם הבוגרים. יש מה לעשות. יש איך לתקן עיוותים ועוולות שכאלה!