חטיפת/גניבת זהות ילדיך

ניכור הורי - תוצר ותוצאה

של הורות חולנית

הידיים שמנענעות את העריסה

ניכור הורי Parental Alienation הוא תוצאה ישירה של הורות פתוגנית (חולנית) של הורה עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית או הפרעת אישיות גבולית. ואם אתם הורים מנוכרים, מסורים, דואגים ואוהבים אותנתיים - פירושו של דבר הוא, שלא בידיעתכם, הבאתם לעולם ילדים עם בן/ת זוג הסובלים מהפרעת אישיות נרקיסיסטית/גבולית.

 מאמר זה מתבסס על נסיונם של ד"ר קרייג צ'ילדרס, ארה"ב וד"ר קרן וודאול, אנגליה

 

ניכור הורי מתחיל בשנות הילדות המוקדמות ובלי כל קשר ל"איום" פרידה/גירושין!  (פרידה או גירושין משמשים 'רק' כזרז ו"טריגר" להתפרצותו). זרעיו נזרעים בגיל הרך, עוד כשמערכת היחסים בין ההורים, לכאורה טובה ואוהבת, ו"פירותיו" יכולים להבשיל בכל עת, גם בבגרות מלאה (הרבה אחרי גיל 18).  קיימים 3 קריטריונים לאבחון ניכור הורי בילדים: הדחקת מערכת ההתקשרות, מאפייני התנהגות של הפרעת אישיות ואמונה מבוססת על מחשבות שווא כלפי ההורה האותנטי הבריא/ה. הקושי בזיהוי נובע מהעובדה שמחשבות השווא הללו הן בלתי ביזארויות (נשמעות קבילות לחלוטין) ובפועל נובעות מהחולי/הפתולוגיה של ההורה המנכר/ת. מחשבות שווא אלה מטופטפות להם ע"י ההורה הפתולוגי/ת, ומתפתחות בילדים פרנויה מסוג של מחשבות שווא בלתי ביזאריות כלפי ההורה האותנתי/ת.

 (הווה אומר, שניכור הורי יכול להתקיים שנים במצב "רדום" ללא כל עדות בולטת על פני השטח).

 רייאן  תומס, בן 35, שנוכר מאביו במשך 20 שנה, מדבר ומציע פתרונות להורים.

לצפייה, לחצו על המהדק

הילד לא רוצה

מי שמסוגלים להתייחס ולהעריך מקצועית ונכונה מצבים של ניכור הורי (למצוא ולהביא הוכחות ו/או עדויות של ממש), הם פסיכולוגים משפטיים שמתמחים בתחום הזה

 דחיית הבן/ת את הורה המטרה מושתתת על סדרה של התקשרויות מעוותות  (מילוליות, התנהגותיות או אחרות) עם ההורה בעל הפרעת האישיות (נרקיסיסטית או אישיות גבולית), בהן הבן/ת "משתכנעים" שהם קרבנות של ההורה המסור ושההורה המסור הוא/היא ההורה המתעלל. זה מאפשר להורה בעל/ת הפרעת האישיות לאמץ ולנכס לעצמו למראית עין ולכאורה (כדי להרשים את הסביבה ואת ילדיו) את התפקיד של ההורה ה"מסור" וה"מגונן". בכך מייצר/ת ההורה בעל/ת הפרעת האישיות תרחיש כוזב של הורה מתעלל (כלומר הופך את ההורה המסור בעיניי הילד והסביבה להורה המתעלל). התרחיש הכוזב נוצר ע"י ההורה בעל/ת הפרעת האישיות - ההורה המסור איננו הורה מתעלל והילד/ה אינם קורבנות שלו/ה!

חשוב לציין בנקודה זו, שבמידה והתגרשתם או שקיימת שאלה משפטית לגבי משמורת - ברוב המקרים מתעקש ההורה בעל/ת הפרעת האישיות, שהילד/ה יביעו את דעתם והעדפתם בפומבי (לשופט, לעו"ס, פסיכולוג מטפל או לכל דמות בעלת השפעה). ומאחר שתופעה זו איננה קורית בכל המקרים (רק במרביתם), היא יכולה לשמש

כ"דגל אדום" וכמעט תמיד להעיד על ניכור הורי.

"דגל אדום" נוסף לקיום ניכור הורי הוא אם הילדים מקבלים ומתייחסים אל בן/ת הזוג החדשים

(של ההורה עם הפרעת האישיות) כאל התחליף להורה שנוכר.

ניכור בן/ת מהווה כלי שליטה והתעללות של בעל/ת הפרעת האישיות בהורה המסור!

 

לדברי הפסיכיאטר ריצ'רד גרדנר (שהיה ראשון להגדיר את התופעה),

זרעי הניכור ההורי נזרעים בשלבים מאוד מוקדמים של חיי הילד, גם במצב

של קשר זוגי "טוב" עם בן/ת זוג בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית או הפרעת אישיות גבולית.

 

ריצ'רד גרדנר היה הראשון לזהות ולהגדיר את התופעה האיומה הזו, הזורעת

הרס וחורבן בחיי הנפגעים, אך לדברי המומחים העולמיים בימינו, הוא טעה:

הן בכותרת שנתן לתופעה (שעדיין מהווה לה לרועץ ולוויכוחים חסרי טעם) והן 

בכך שלא העמיק בהגדרות הפסיכיאטריות/פסיכולוגיות.

יש לשים לב לכך שמאחר שניכור הורי מושתת על שטיפת מוח איטית,

הוא  יכול להתקיים גם מתחת לפני השטח ולהגיע לשיאו בגילאים שונים,

כולל בבגרות מלאה.

כדי שילדיכם יחלו להחלים מהניכור כלפיכם חשוב להם לדעת:

* הם אינם האחראים ל"החלטה"לדחות אתכם ואתם סלחניים כלפיהם.

* יש להם 2 הורים: הורה בריא שמסוגל להקנות יציבות ואיזון ואחד שלא.

יש צורך להבין את מצבו של הצד השני כדי להטיב לתקשר אתם מבלי להתנכר

או לדחות אותם.

* לכל ילד הזכות והאפשרות לבקש עקביות בחייו. 

 

 

 

ללא טיפול מקצועי, אין החלמה, באף גיל:

גם אם מתקיים ביניכם לבין  ילדיכם המנוכרים, קשר כלשהו, זהו קשר "מאולץ"

ובדרך כלל בתנאים של תחושת "לית ברירה" של שני הצדדים.

הקשר והתקשורת ביניכם הופכים למעגל קסמים אכזרי היות

שניכור הורי נעוץ במנגנון הגנה ילדותי של פיצול פסיכולוגי.

בטיפול בבן/ת מנוכרים (בכל גיל: ילדות, נעורים או בגרות),

*תפקיד המטפל/ת הוא להוביל את ה"ילד/ה"בחזרה למקום של הפגיעה

המקורית ולעמת אותם עם המציאות שהם מכחישים. ללא עימות שלהם,

בטיפול, עם ההורה המסור/ה - לא תהיה החלמה אמיתית. ניכור ייפסק

כשכל התנאים הבאים מתקיימים: עימות המתנכר/ת עם רגע הפיצול

הפסיכולוגי, עימות עם ההורה הבריא, "ניהול" מאבקי הכוח סביבו

וארגון מחדש של המערכת הפנימית שלו של אמונותיו ורגשותיו

- יובילו לסיום מוחלט של הניכור. העמידות שחסרה לילד/ה בהתחלה,

ההבנה והקבלה המודעת של המציאות, מביאים את המתנכרים לאיזון.

(קרן וודאול Karen Woodall היא פסיכוטרפיסטית בריטית המתמקדת בניכור הורי).

 

במידה שתסמונת ניכור הורי (שנשתלה בילדותם) באה לידי ביטוי בגיל בגרות

(כשילדיכם מעל גיל 18), נסו למצוא את הדרך שתוביל אותם לטיפול הולם,

לאלתר. איכות חייהם ובריאותם הרגשית/הנפשית של ילדים ובוגרים החיים

עם התסמונת, נפגעת לאין שעור.

המונח/שם התופעה "ניכור הורי"ו/או "תסמונת ניכור הורי" גרם וממשיך לגרום לתופעה האיומה הזו עוול ולמקד את רוב העוסקים בה בתפל - בכותרת ולא במהותה. ה-DSM בחר להשתמש בכותרת של התעללות פסיכולוגית'מנטלית בילדים Parental Alienation Syndrome  (המילה "סינדרום"שבשם התופעה עונה רק על הפירוש המילולי ולא על הפרשנות הפסיכיאטרית). איש אינו שולל את קיומה והשלכותיה על מצבם הנפשי של הנפגעים. הפגיעות

הנפשיות/רגשיות כן מוכרות ע"י ה-DSM וכן קיים טיפול לתופעה על כל הבטיה, בין אם מוסיפים לה את המילה תסמונת ובין אם לאו. הפגיעה על תוכנה וכברה מוכרת ומטופלת ע"י אנשי מקצוע המומחים בתחום. מה זה משנה אם מוסיפים לה את התואר תסמונת, או לא?!

המשותף והשונה בין הורים מנוכרים לילדים מנוכרים (ילדים שנוכרו/הומרו)

כדי להבין את הדימיון והשוני בין הפגיעות של הורים מנוכרים לפגיעות של ילדים מנוכרים, יש להבין את ה"חולייה המקשרת בין הפגיעות".

חוליה זו היא האבל. האבל משותף הן להורים המנוכרים והן לילדים שלהם. בשניהם האבל הוא בלתי פתור. בשניהם האבל נשאר פתוח ובלתי מעובד! השוני הוא, שהורים מנוכרים מודעים לעובדה שהם מתאבלים וגם לסיבה שהם באבל. ילדים מנוכרים כלל לא מודעים שהם נמצאים במצב של אבל כלשהו ואין להם שום יכולת להתייחס לאפשרות שכזו או בכלל להכיר בה.

זו גם אחת הסיבות העיקריות שרוב המטפלים בתחום טועים טעות מרה! כי איש לא מזהה, או מצליח לזהות את העובדה שניכור הורי ופגיעותיו הן בהורים והן בילדים נובעים מאותה סיבה - תהליך אבל בלתי פתור. מטפלים בתסמינים/בקליניקה ולא עושים דבר כדי לאפשר לילדים להיות מודעים ולאבד את תחושת האבל חסרת האחיזה במציאות (כי ההורה המנוכר/ת כן קיימ/ת למענם), וודאי שלא למגרו!

היות שבעוד שניכור הורי בהורים מהווה התעללות רגשית גלויה, הרי שניכור הורי בילדים מהווה התעללות רגשית סמויה! ולכן כולם מתקשים לזהות ולטפל...ובעיקר הנפגעים עצמם.

הסיבה המובילה לקושי בזיהוי של ניכור הורי

מאוד קשה, עד כמעט בלתי אפשרי, לזהות פרנויה מסוג של מחשבות שווא בלתי ביזאריות. ומה שקורה בניכור הורי הוא, שההורה הפתולוגי "שותל/ת" את אחד המאפיינים של הפרעת האישיות שלו/ה בילד/ה. זאת תוך כדי "עידוד" הילדים לראות ולתפוס את ההורה השני/ה כגורם מאיים על שלמותם ואיכות חייהם (של הילדים). ההורים המנכרים "עוטים" על כול אמירה, סתמית או שעשויה להשתמע כשלילית, של הילד/ה לגבי ההורה השני ומקנים לאמירה זו פרשנות מעוותת ומאיימת. לדוגמא, אם ילד/ה אומרים ש"היה משעמם אצל אמא/אבא" (אחרי שנשאלו "איך היה"), אמירה זו תיהפך בפי ההורה המנכר/ת ל"אוי, מסכנצ'יק, היא/הוא לא טרחו לפנות לך זמן... לבלות אתך..."

 

קשה מאוד להבדיל בין "סתם" היה משעמם (יכול לקרות, או שמעיד על כך שלא הייתה כול פעילות משותפת יוצאת דופן, או שסתם היה כרגיל) לאבא/אמא לא פינו לי זמן/התעלמו מקיומי...

 

קשה מאוד להבדיל בין "אמא/אבא הכריחו אותי ללכת לישון ב-20:00" לבין "חשוב לאמא/אבא שיהיו לי שעות שינה ומנוחה מסודרות"...

על כך בדיוק מבוססת פרנויה מסוג של מחשבות שווא בלתי ביזאריות, בניגוד לפרנויה שמבוסת על מחשבות "הזויות"/ביזאריות ש"משדרות" לאדם/לילד שהזולת מבקש להתעלל בו ולהרע אתו במפורש!

 

כמטפלים/משפטנים או סתם"צופים מהצד" קשה מאוד להבחין ב"דקויות" של העיוות בפרשנות שההורה המנכר/ת "שותלים" בהתמדה ובעקביות במוחם של ילדיהם... תוך שהם עושים שימוש מעוות וחולני במילים ובסגנון השימוש בשפה של ילדיהם!

הדרך בה מתבצע ניכור הורי משותפת לכל הורה מנכר/ת ומתחילה ביום לידת הילדים :

ניכור ההורה ה"מסור/ה", כאמור, מתחיל בגיל הרך. מיום היוולדם, כל הורה מנכר משדר לילד/ים לגלוג, זלזול, בדיחות הדעת ו/או חוסר תמיכה בעמדות ו/או באישיותו ותכונותיו של ההורה המסור. לרוב, הורים מנכרים נוטים "לענות"על הצורך הילדותי של הילדים לסיפוק מיידי: מאפשרים לאכול שוקולד וממתקים בניגוד לעמדתו של ההורה המסור או נתינת תמיכה "מוסרית" ועידוד להתמרמרות הילדותית על כללים ו/או אמירות של ההורה האיכפתי, או עידוד של בחירות מסויימות של הילד שאולי תפגענה בעתידו, אך שרצויות לו כעת. הורים מנכרים מלמדים את ילדיהם להעלים מידע מההורה המסור, מגבים את ילדיהם (בכל גיל) ברצונות ובבחירות שבד"כ לא עולות בקנה אחד עם ראיית טובת הילד, אלא עונות על הצרכים של ההורים המנכרים לצאת הההורים ה"טובים". זאת אף במחיר של הבעת זלזול או הטלת ספק "כרונית" בשפיות, ביישוב הדעת ובערכו של ההורה המסור.

חינוך ראוי הוא תהליך הכרוך בדם, יזע ודמעות. "לזרום"עם הזולת מוביל לתקשורת נטולת חיכוכים. הקושי בחינוך נובע מהבחירה בטובתם האמיתית(!) של הילדים, גם אם בחירה זו פוגעת בפופולאריות של מי שהילדים ועתידם חשובים להם.

בדרך הזו לא רק שההורה המסיט הופך לפופולארי ובונה את מעמדו הכוזב כ"הורה מגונן ומסור", אלא ממשיך לנהל מאבק כוחות אכזרי וחסר רחמים על גב ילדיו, מול ההורה האותטנתי. מסלול חייהם הטבעי של ילדים עם תסמונת ניכור הורית משובשים ומוסטים לבלי הכר, בעוד ההורים האוטנתים, המסורים באמת, מיוסרים ומתייסרים, לא פחות מאשר הורה שכול!

להורים מנכרים חשובה הפופולאריות של עצמם אצל ילדיהם ובגילאים מאוחרים יותר של הילדים (כשהם בוגרים), הם תולים על כל חסך של אותם ילדים/בוגרים את האשם בהורים המסורים. וזה מצליח להם כי הנטייה הטבעית של כל אחד מאיתנו, בכל גיל, היא להאמין למי שתומך ברצונותינו.

 

זכרו שאם ילדיכם מתנכרים אליכם (על לא עוול) - הם קורבנות לא פחות מכם. גם אתם וגם הם קורבנות של הורה שתמיד בחר בדרך הקלה, שטובת עצמו והפופולאריות שלו/ה חשובים לו יותר. הורות הולמת = טובת הילדים.

המלצות למי שנמצאים במאבק על משמורת ו/או הסדרי ראייה: 

מצאו עו"ד ראוי והיו מוכנים לשלם את המחיר. שמרו על התנהגות מאופקת והשתדלו שלא לאבד את קור הרוח שלכם, גם כן בכל מחיר. הגיעו לכל מפגש, גם אם אתם בטוחים או שנאמר לכם שהילדים לא יגיעו. נהלו יומן מדוייק (עם תאריכים ושעות) לגבי הימים שהילד/ה סירבו או היו מנועים מלהגיע, כולל פירוט התירוצים שנתנו. השתדלו לנהל את כל התקשורת שלכם בכתב מול ההורה בעל הפרעת האישיות (דוא"ל או טקסט). אם מפגשיכם עם ילדיכם קבועים או מופיעים בהסכם כתוב שיש לכם - שלחו פנייה בכתב (בדוא"ל או בטקסט) לפני כל מפגש מוסכם, בו אתם מבקשים להתראות עם ילדיכם (פניות בכתב מהוות הוכחה). נסו להקליט שיחותיכם המלאות עם ה-X (רצוי עם שם, תאריך ושעה). ניתן להגיש בצירוף לתמלול, לבימ"ש.


למדו לשלוט בעצמכם כהורים ואל תהפכו לאויבים הכי גרועים של עצמכם בבית משפט. למרות וחרף העובדה שכל אדם בריא ונורמטיבי ייכנס אוטומטית להתנהגות דפנסיבית/עמדת מגננה (בין אם זה הגיוני או לא), לנוכח האשמות אמיתיות או חסרות שחר.  אל תשתמשו בהנחות שאתם מניחים, אלא בעובדות. אל תבססו דבריכם על הנחות. אם אתם מניחים דבר מה - הציגו לאדם (לגביו אתם מניחים את ההנחה) שאלה ישירה. אולי לא תקבלו תשובה ישירה או כנה, אם בכלל, אבל אתם תדעו ששאלתם ותהיו מודעים יותר לשאלה שלכם (גם הנוכחים יהיו מודעים לה). שאלות ישירות בד"כ מתחילות ב: "האם זה נכון ש...?:  "מה עמדתך לגבי....: "האם נהגת להעיר הערות..." - מילות המפתח בשאלות ישירות הן "האם" או "מה".

לא לשכוח שקיימת בעייתיות של ניתוח/היגיון רגשי. אל תבססו את דבריכם על תחושותיכם ורגשותיכם.

 

זכרו, למרות שזה לא הוגן, למי שיש אפשרויות מימון טובות יותר יש יכולות "התמדה" והתמודדות טובות יותר. זה לא עניין של מי צודק בפועל, אלא למי יש את האמצעים הטובים יותר להתמיד. לאנשים בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית או גבולית יש בד"כ את נתוני הפתיחה הטובים יותר: גם אמצעים כלכליים וגם יכולות מופלאות להאשמות שווא ולמשחק.

* המידע המובא במאמר זה מתעדכן ומורחב מעת לעת