top of page
איור של סימן שאלה עליו נשענת דמות

התעלומה שבלאהוב את המתעלל/ת

מבוסס על מאמרו של ד"ר ג'וזף קרבר, פסיכולוג קליני:   The Mystery of Loving the Abuser ועל המאמר של האתר "*אהבה נכזבת סמויה" Covert Unrequited Love

ווידוי אישי:
"ביום שהתגרשתי ממנו לאחר 10 שנות נישואים ואין-ספור ניסיונות לעזוב, ידעתי בוודאות שאני אוהבת אותו. רק שזה כבר לא שינה לי.
החרדה הממשית להמשך חייו ולעתידו של בני הפעוט הייתה חזקה יותר מאהבתי לגבר, אתו התחתנתי...
במבט לאחור, עד היום לא ברור לי איך זה שיכולתי לזהות סכנה לבן שלי, מבלי לקלוט שאני אישית בול באותו מצב?!"

תסמונת שטוקהולם במשפחה ובזוגיות

תסמונת שטוקהולם הינו מונח בפסיכולוגיה, שנועד לתאר תופעה פסיכולוגית פרדוקסאלית (מושתתת על סתירה פנימית), בה אנשים שנפלו בשבי מביעים הערכה והוקרה, או שבח ותחושות חיוביות כלפי שוביהם/חוטפיהם. הבעות חיוביות אלה נתפסות כבלתי הגיוניות (לא רציונאליות) לנוכח החוויות שעוברים בני הערובה. מה שקורה בפועל לקרבנות הוא, שתחת הלחץ הרגשי בו הם נתונים, הם מפרשים בטעות כל העדר אלימות/התעללות, כמחווה של טוב-לב. המונח בפסיכולוגיה שמתאר תופעה דומה בחיי היום-יום ובמערכות יחסים משפחתיות, זוגיות ו/או חברתיות הינו *היקשרות טראומטית Trauma Bonding.

למרות שהציטוט בראש המאמר הוא ציטוט של אישה, מצב זה של סינדרום שטוקהולם (הבא לידי ביטוי בחיי היום-יום כהיקשרות טראומטית) נועד כהמחשה לשני המגדרים. רק שבקרב רוב הגברים זה היה בא לידי ביטוי אחרת: עם כול הכבוד לשיוויוניות הקיימת מבחינה חברתית בין גברים לנשים ול"פוליטקלי קורקט" אליו שואפים בימינו, קיימים כמה הבדלים משמעותיים הן מבחינה תפקודית גופנית והן מבחינה תפקודית מחשבתית ורגשית.

1) לאב לילדים שנשוי לאימם המתעללת, יש סיכוי נמוך מבחינה משפטית בישראל, לקבל לידיו משמורת מלאה של ילדיו הקטינים (בעיקר לפני הגיעם לגיל בר מצווה) - אלא אם כן יוכל להוכיח הזנחה פושעת או מחלה שמונעת מאימם לתפקד כמתבקש וכמצופה במינימום מכול אם "סבירה". 2) גברים ייטו לפרש את המשך הישארותם עם אם ילדיהם - את עצם המשך קיומם של נישואיהם האומללים - גם כאמצעי הגנה על ילדיהם וגם כ"וויתור" מצדם למען ילדיהם ועתידם. 3) לנקבות, הן בממלכת האדם והן בממלכת החי, אינסטינקט לחימה עד המוות, לצורך הגנה על חיי "גוריהן" - רק שבקרב נשים בעלות הפרעת אישיות מקבוצה ב' קשה מאוד להבדיל בין אינסטינקט ה"לביאה" לאינסטינקט ה"נוקמת", שמשתמשת בילדיה שלה כבכלי משחק...

4) מאידך, בהעדר ילדים מהמשוואה הזוגית, גברים ייטו "להיתקע" פחות מנשים במצב של אומללות רגשית בזוגיות.

* ממילא ברור, שילדים שגדלו בבית בו מי מהוריהם היו מתעללים רגשית, בין אם הוריהם נשארו נשואים ובין אם לאו, בין אם ההורה המתעלל היה האב או האם - יהיו בעלי פגיעות דומות לפגיעות שנצפו ב*ילדים מנוכרים. ואלא אם כן קבלו טיפול ב-CPTSD, ייגדלו להיות מבוגרים (נשים וגברים) עם נטיות של קורבנות או עם נטיות של מקרבנים - כי זה היה דפוס ההתנהגות לו הם היו חשופים בשנות התפתחותם המשמעותיות ביותר.

הרוב המכריע של מי שנחשפו לאורך זמן (בכול גיל) להתעללות רגשית/פסיכולוגית, מפתח פוסט טראומה מורכבת CPTSD.

הגדרה ורקע: 

תסמונת שטוקהולם, סינדרום השבויים, חלה במצבים של חטיפה ו/או במצבים בהם לנפגעים אין שליטה והם אנוסים להיות תלויים בשוביהם.

התסמונת שואבת את שמה משוד בנק שבוצע בשטוקהולם ב-1973. שני גברים החזיקו ב-4 מעובדי הבנק (3 נשים וגבר) כבני ערובה במשך 6 ימים. סביב בני הערובה נכרכו מקלות דינמיט. במהלך ששת הימים הללו, החלה אחת מבנות הערובה לפתח קשר רגשי לאחד השודדים.

היא "הבינה" ששוביה מגנים עליה מפני המשטרה וכוחות ההצלה, למרות העובדה שחייה היו 24/7 תחת איום ממשי. תקופת מה לאחר ששוחררה, היא התארסה לאחד משוביה. בת ערובה אחרת, הקימה קרן למימון הייצוג המשפטי של הפושעים וכול בני הערובה דיברו בשבחם של החוטפים לאחר השחרור. כולם חשו שהחוטפים הגנו עליהם מפני המשטרה וכוחות הביטחון.

המונח הוטבע ע"י הקרימינולוג והפסיכיאטר פרופסור נילס ביירוט, שסייע למשטרה בשחרור השבויים. יחד עם זאת, הִתְקַשְּׁרוּת רגשית על רקע טראומטי (*הִקַשְּׁרוּת טראומטית, תקציר) הייתה מוכרת שנים קודם לכן ותועדה במצבים של: ילדים שעברו התעללות, נשים מוכות, שבויי מלחמה, חברי כתות, קרבנות של גילוי עריות, אסירים במחנות ריכוז,  בני ערובה ומערכות יחסים המושתתות על שליטה ואיומים (מוסווים או גלויים).

עוד 5 מצבים (בנוסף למצב של בני ערובה), מעוררים תגובות של סינדרום שטוקהולם במערכות יחסים של שליטה והתעללות:

1) תחושה של איום לגבי המשך קיום שלמות גופנית ו/או נפשית ואמונת הקרבן שהמתעלל/ת אכן יממשו אותו.

2) פרשנות הקרבן לגבי "מחוות של רצון טוב" ונדיבות-הלב (לכאורה) של המתעלל/ת כלפיו/ה.

3) בידוד/הרחקת הקרבן מתפיסות של אנשים אחרים, שסותרות את עמדות המתעלל/ת. הבידוד עשוי להיות פיזי, או רגשי (ע"י הכפשת או הטלת דופי באחרים).

4) "הבנת" הקרבן שלא קיימת כל דרך ו/או אפשרות לצאת ממערכת יחסים שכזו (לחילופין, ביחסים בין הורים וילדים, בכל גיל, החשש הכבד של הילדים לאבד אדם קרוב שחשוב ומהותי להם).

5) מצבים של *אהבה נכזבת סמויה covert unrequited love, בהם הנפגעים חיים תחת אותה קורת גג ו/או נמצאים בקשר משפחתי ו/או זוגי הדוק, בו הדמות המשמעותית בחייהם (אבא, אמא, בעל, אישה, בן או בת זוג), שמאוד אוהבים, אינם מסוגלים להחזיר להם אהבת אמת, אהבה אותנתית. (גורם הפחד/ההפחדה, במצבים אלה, נובע מתוך אמונתם הפנימית, שרווחתם תיפגע אנושות ושחייהם לא יוכלו להשתפר ו/או להמשיך ללא מושאי אהבתם). פברואר 2020

jpg.צריך זכוכית מגדלת...

התסמונת יכולה להתפתח בשל כל אחת מהסיבות הבאות:

* דיסוננס קוגניטיבי (פער בין אמונות וערכים למציאות - וחוסר יכולת ליישבו) - פער מחשבתי רגשי,

* אסטרטגיית הישרדות,

* מנגנון הגנה,

* תחושות שליליות שהיו קיימות קודם לכן כלפי בני משפחה, משטרה, חברים וקרובים שמנסים להציל ולסייע,

* כשנהפגעים מאמינים שלא קיימת כל אפשרות בריחה,

* כשהם מבודדים מקשרים אחרים למעט הקשר לשוביהם,

* כשמאמינים ששוביהם יכולים להרוג אותם ושלא יהססו לעשות כן,

* חוסר יכולת לקחת חלק פעיל בניסיון השחרור של עצמם או נתק רגשי,

* כשבנפגעים התפתחה 'התמכרות' למושאי אהבתם (במצבים של *אהבה נכזבת סמויה), והם מאמינים בכול ליבם, שהללו רוצים ופועלים רק לטובתם ולרווחתם (יותר מכול אדם אחר).

בשורה התחתונה, פיתוח קשר רגשי למתעללים הינו מנגנון הגנה הישרדותי של כל קרבן התעללות, ניצול מחפיר ו/או הפחדה ממושכים ומגמתיים. הבעייה היא, שלא פעם קיימת התנגדות מצד הקרבנות לניסיונות ההצלה וסירוב "בוטה" לשתף פעולה. ניתן לזהות את התופעה בבירור בנשים מוכות. הן נמנעות מלהגיש תלונה, הן מכחישות את מקור החבורות ואפילו מתנפלות על השוטרים שהוזעקו ע"י השכנים. (בהתעללות מילולית רגשית, אפילו הקרבן מתקשה לזהות).

התסמונת שכיחה ומופיעה בצורה הרבה יותר מורכבת בקשרים משפחתיים, רומנטיים ובין-אישיים, בהם למתעלל/ת עמדת סמכות ו/או שליטה. ביחסים ביונאישיים המדובר ב*היקשרות טראומטית שמייצרת ומחזקת את *קשר הבגידה. זה יכול להיות בעל או אישה, אבא או אמא, בני/בנות זוג, ילדים בוגרים... ברגע שמבינים את הדינמיקה של התסמונת, קל יותר להבין את הדינמיקה של מערכות יחסים מסוג של *קשר הבגידה,המושתתות על שליטה, ניצול ו/או התעללות. 

הצעד הראשון הוא לדעת להבדיל בין אהבה לדאגה,

טוען ד"ר קרבר. מפתיע ככל שזה עשוי להישמע, קרוב משפחה שלו חש מאוהב עד עמקי נשמתו בחברתו לשעבר, שהרסה בחייו את בריאותו, התקדמותו בעבודה ואת קשרי המשפחה שלו. לחבר טוב שלו הוא אמר פעם "אתה כל כך דואג לה ולשלומה, אבל אינני בטוח שאתה אוהב אותה".

 

ד"ר קרבר כבר שמע משפטים ממטופלים שלו (שסיימו את הקשר שלהם עם המתעלל) כגון:

"אני יודעת מה הוא עשה לי, אבל אני עדיין אוהבת אותו": או, "אני יודע שזה יישמע לך מוטרף, אבל אני עדיין רוצה אותה": או, לאחרונה "זה לא הגיוני לי. אני יודעת שיש לו חברה חדשה בה הוא מתעלל, אבל אני בכל זאת מקנאה...".

איור של דמות מוקפת סימני שאלה

האמת היא שמי שיותר מופתעים מהמטופלים עצמם, הם קרובי משפחתם וחבריהם. מבחינה חברתית הם צודקים. אבל מבחינת מבט של פסיכולוג, הגיוני וקביל שהנפגעים יחושו כך. היות שלחץ נפשי קיצוני ו/או ממושך מוביל לשינויים בלתי רצוניים ובלתי מודעים של התפיסות, הערכים, האמונות והפרשנות של כול בן אנוש.

העניין הוא שדאגה לאדם, אותו אנו מכירים וחולקים חוויות, היא טבעית, אך איננה מצביעה על כך או מהווה הוכחה לכך, שהמדובר בקשר של אהבה. ובקצרה, דאגה לשלומו של אדם איננה הוכחה לקיום קשר של אהבה. בחלק בלתי מבוטל מההמקרים המדובר ב-*PERSPECTICIDE: מצב בו, במקביל לתסמונת שטוקהולם, מתפתחת בנפגעים "כניעות" או כפיפות.

הדגש הוא על כך שברוב המקרים, הרגשות בקשר עם אדם שפוגע בך לאורך כל הדרך אינן רגשות אהבה, אלא מנגנון הגנה של המוח, שנועד להגן ולהקל על הלחץ והמצוקה של הנפגעים. בכך המוח שלכם עוזר לכם להתמודד עם המצב הבלתי נסבל. אך אלה אינם רגשות "אהבה באמת"והם אינם הוכחה לקיום של קשר אוהב.

 

במידה שאתם חשים שזה מנגנון הגנה, עליכם לבחון את ההבדלים:

כשיודעים במדוייק להגדיר אהבה, ניתן לעשות את ההבחנה בין מערכת יחסים אוהבת ובריאה לבין מערכת יחסים חולה.  להלן ההגדרה האנושית לאהבה - נסו להשוות אותה למה שהאדם אתו אתם במערכת יחסים מביע כלפיכם:

האהבה היא טובת לב ונדיבה. היא לעולם איננה צרת-עין או רותחת מקנאה. היא איננה גאוותנית ואיננה מציגה עצמה לראווה בצורה מתנשאת. אין בה יוהרה או הכרה (מוגזמת) בערך עצמה. אהבת אמת איננה חצופה, גסה או נוהגת בחוסר אכפתיות, או באדישות. אהבת אמת איננה מתעקשת על הדרך שלה, כי היא אינה דורשת את טובת עצמה. היא איננה קפריזית, היא לא סובלת מרגישות-יתר (כלומר, היא כן יודעת "להעלים-עין"), ואיננה מביעה שאט נפש וחוסר סבלנות או סובלנות. לאהבה אין שמחה לאיד לנוכח אי-צדק, חוסר הגינות ועוולות, אך היא מאושרת ושמחה כשהאמת, הצודק והנכון שולטים בכיפה. האהבה מאמינה בטוב שבזולת ולא מתעכבת על חסרונותיו.

ואם האדם השני לא מתנהג כך בשוטף ובעקביות כלפיך, את/ה לא נמצאים בקשר של אהבה. וגם אם את/ה מתנהגים בדיוק כך, בדרך של אהבה, אין זה אומר שיש לכם קשר של אהבה. קשר של אהבה הוא הדדי, דו"צ ומורכב מ-2 אנשים. אין די באדם אחד לקיים קשר של אהבה.

איש מאיתנו איננו "מלאך". לכל אחד מאיתנו ימים טובים וימים פחות טובים. כ"א מאיתנו יכול להתפרץ, להתעצבן, לענות בצורה פחות מהולמת או, לאבד את הסבלנות. קורה שחולים או לא מרגישים טוב, קורה שקמים "על רגל שמאל", או שמרגישים מזופתים. אך כמו שבקשר של התעללות המדובר ברצף, כן המדובר ברצף של אהבה בקשר של אהבה.

ואם בקשר, בו אתם נמצאים, רוב הזמן מבקרים אתכם, "מתקנים" את מעשיכם, מחשבותיכם, זיכרונכם, לא מכבדים את דעתכם ואת רצונותיכם ואתם רוב הזמן מוצאים את עצמכם מנסים לפייס ולרצות את הזולת, עצרו לרגע. חשבו. התחילו לבדוק - למען "שפיותכם", הרגשתכם הטובה עם עצמכם , בריאותכם, חייכם, עתידכם. פנו לתמיכות וסיוע - כי אתם בקשר מתעלל! החבלות, המכות, החבורות נסתרות מעין - גם סרטן, חו"ח, מתגלה בבדיקות.

היו הוגנים וישרים עם עצמכם. אל תכחישו או תדחיקו.

יש מי שיודעים ומנוסים בסיוע. נכון שרוב הארגונים מסייעים לנפגעי התעללות גופנית, אך גם בהם אנשי ונשות מקצוע טובים שיודעים לסייע או להפנות אתכם למומחים בתחום. גם במצבים של התעללות רגשית "נטו". גם אם פניתם לאיש או אשת מקצוע במגזר הפרטי - בררו איתם, מלכתחילה, לגבי ניסיונם בזיהוי ובטיפול בנפגעי סינדרום שטוקהולם במשפחה ו/או בזוגיות. זכרו - סינדרום שטוקהולם הוא מנגנון הגנה נפשי טבעי, הנכנס לפעולה על רקע התעללות רגשית ו/או גופנית. פנו ומצאו את *שיטת וגישת הטיפול שתועיל לכם לזהות/לאבחן ולהתוות לכם את הדרך חזרה לעצמכם. פנט גם למאמר המלא על *היקשרות טראומטית.

bottom of page