שואת הילדות של

בני דור שני ושלישי לשואה

והשלכותיה בבגרות

צללים
צללים של המלחמה

ההקדמה:

 ניצולי השואה שרדו תנאים תת-אנושיים  ואיש מהם לא הצליח לשכוח את חוויות ומראות הזוועה, וודאי שלא "לשוב לחיים נורמטיבים". כל אחד מניצולי השואה, בדרכו, הטביע בדור שאחריו את חוויותיו הטראומטיות. מנסיוני האישי, כשמנסים, להתמודד בצורה מפוכחת עם ההתנהגויות הללו ממקום של אדם , שהושפע מדור הניצולים, ניצבים מול התנגדות תקיפה ומתקפה אישית אלימה.

כשפירסמתי את ספרי על אמי, "הדרמה האמיתית של הילד המחונן" (אמי הייתה אליס מילר, חוקרת ילדות) 'זכיתי' לתגובה הבאה מהקהילה היהודית: "מרטין, היה עליך לגנוז את הספר הזה ולא לפרסמו לעולמי-עד. כי כל שחווית הוא כאין וכאפס לעומת מה שאמך חוותה במלחמה. מעולם לא הייתה לך כל זכות להדגיש את הסבל שלך. זו מלכתחילה הנחת יסוד מתנשאת, לבטא בצורה כה בוטה את הסבל, היות שבפועל סבל זה לא קיים". ברור שהופתעתי ומאוד נפגעתי מהביקורת הזו, היות שלכול אדם שעבר חוויה מטלטלת ישנה זכות לתאר את החוויה הגרועה שעבר, כפי שהוא חווה אותה,  ולקבל בתמורה, את הבנתם של שאר בני אנוש. רבים כורעים תחת נטל חוויות טראומטיות וחוששים לספר את סיפורם בפומבי, בשל החשש שאיש לא יתייחס בכובד ראש ובדרך ראוייה לסיפורם האישי.

במאמר הזה, אתאר את חוויותיי כירושתם ומורשתם של בני (ובנות) הדור השני לשואה ולזוועות המלחמה, כדי לעודד את אחיי ואחיותיי לצרה למודעות ולפתרון הטראומות האישיות שלהם, ללא פחד ו/או בושה.

לחוות טראומה ואת תוצאותיה הרגשיות/נפשיות:

לדאבוני, לפסיכותרפיה הקלאסית יש עוד כברת דרך לעשות, כדי שתהיה בכלל מסוגלת להתחיל לטפל, בצורה מקצועית, בנפגעי טראומה רגשית. מי שעוברים התעללות רגשית מתקשים, לא פעם, לעבד את הלחצים הרגשיים הכבדים, השונים בתכלית מאלו הנוצרים על רקע התעללות ופגיעה גופנית. זאת  כי לגוף האדם יכולות החלמה. במקרים של טראומה רגשית/נפשית, אין לבני האדם יכולת ריפוי עצמי. עד לפני זמן קצר, עוד האמינו שיכולת ההחלמה של האדם תלויה בתעצומות הנפש שלו. האמינו שאנשים יכולים להתגבר ולעבד בעצמם  כל טראומה, באמצעות ריפוי-עצמי. אפילו נוהגים לומר "הזמן מרפא הכול". הבלים.

כיום אנו חכמים יותר. קיימים אירועים המעוררים מחדש חוויות טראומה קשות, והללו, בתורן, ממשיכות להשפיע על חיי הנפגעים עד לרגע בו הטראומה טופלה ונפתרה ע"י גורם חיצוני. אך למרות שקיימות היום שיטות טיפול יעילות לטראומה, לקבלה ולהכרה החברתית נותר עוד כר נרחב לשיפור.

כיצד מתמודדדים הנפגעים עם חוויותיהם הטראומטיות? כל נפגע/ת מנסים בכל כוחם להתגבר על הטראומה שלהם. המטרה הראשונית והעיקרית בהתמודדות שלהם, היא למחוק כל זכר של אותה טראומה, בכול מחיר. כדי להצליח בכך, על השורדים להשתמש במנגנוני הגנה, הגובים מחיר כבד מתעצומות הנפש שלהם (מהאנרגיות הרגשיות/נפשיות שלהם) והמהווים נטל רגשי ושחיקה בפני עצמם. מי ששרדו טראומה מכפיפים את כל חייהם למען מטרה זו,  בגלל החששות והפחדים מלשוב ולחוות או לשחזר אותה. ואז, או שהם נופלים למשכב והופכים לחולים, או שהם מפתחים הפרעות רגשיות ונפשיות, דיכאונות, פסיכוזות ואף הפרעות אישיות.

יחד עם זאת, עשויה להתקבל תמונה הפוכה למתואר לעיל. הקרבנות מזדהים עם המתעללים בהם. החוויה הטראומטית מעצם היותם קרבנות מתנתקת מזהותם והם מזדהים עם המתעלל/ת ומשליכים את חוויית הקרבן הטראומטית של עצמם על הזולת. אנשעם שחוו את זוועות המלחמה,  מעבירים את חוויותיהן כהשלכה, לילדיהם, בכל מיני אופנים, ובכך מעבירים את הטרור הרגשי , הטראומה שחוו לדור הבא. לדור ההמשך.

************

הדרך מהצללים אל השמש – לעבד ולסגור מעגל עם העבר האישי שלי

הפתיח:

אישית אני שמח על כך שהצלחתי לעבד את סיפורי שלי, היות שהמודעות לו סייעה לי לא פעם לצאת ממקומות אפלים, של מצבי-חיים או מצבי-רוח. הייתרון הנוסף בהכרה ובקבלת סיפור חיי, הוא בכך שחדלתי לחוש קרבן/"שפוט" של מישהו, בחיי היום-יום. זה לא כאילו שחדלתי לחלוטין לחוש מאויים, אך כיום, בפעמים הבודדות שזה קורה, אני מצליח לפתור לבדי את תגובתי הרגשית השלילית. כיום זו בדיוק דרך האוטונומיה שלי, כלומר שאני מסוגל לדאוג ולשמור על עצמי כאמא טובה ומגוננת.

במקרה שלי, קיים גם "מטען-חריג": אמי הפסיכולוגית, זכתה להכרה עולמית בתחומה, וכסופרת שהציגה עצמה כחוקרת ילדות.

מאחר שבגיל 30 התחלתי את דרכי במקצוע שלה, הקצינו יחסינו הרעועים ממילא.

עיבוד סיפור החיים, אינו עניין של מה-בכך... רבים כלל לא מודעים לעברם. יש מי שיודעים "לדקלם" את עובדות עברם במדוייק , ולהעלות בסיפורם האישי אף את הפרטים השוליים ביותר, אך מייד ניתן לחוש שהם "מנותקים לחלוטין", בספרם, לכאורה, את סיפור חייו של אדם אחר. מה שחסרה בסיפורם היא מעורבותם הרגשית-החווייתית. וכמובן שקיימים גם מי שכול סיפור חייהם  לוקה באי-דיוקים וכן מי שייפו לעצמם את סיפור חייהם וכעת מציגים אותו במלוא "זוהרו". מבחינתם, הכול היה מוש-לם ואין מצב שמישהו יוכל להעביר על שמץ מעברם ביקורת. בהתקלם בביקורת, הם יגנו על הסיפור המשפחתי כלביאים. רק, שבלי משים, פה ושם עולה אנקדוטה, המאפשרת הצצה ברורה יותר אל משפחתם. ומן הסתם נפער פער גדול בין הצורך שלהם להאבק בחירוף נפש על שמירת ה"אגדה" לחוויות בפועל שחוו.

 

כאיש מקצוע, רק לעתים נדירות יצא לי לפגוש במטופלים, ששיתפו אותי בסיפורם האישי בצורה שקולה, בהירה, עניינית, מהולה במינון רגשי הולם. לא רק שחוויתי זאת אישית, עם עצמי, אלא כפסיכותרפיסט, גם  יצא לי לגלות מה קורה כשמאפשרים למישהו לספר את סיפורו האישי.

 

מלכתחילה היו יחסי עם אמי בעייתיים מיסודם. בעייתיות זו, הייתה חלק בלתי נפרד מחוויותיה היא, כיהודייה ששרדה את המלחמה בוורשה. כלומר, שבנוסף לצורך להתמודד עם מציאת מקומך כילד בצילה  הענק של דמות אמהית ידועה ומפורסמת, נפגעתי בעיקר מההשלכות של אותה מלחמה על אמי ואבי...

 

נולדתי לחורבות מלחמת העולם השנייה, אך גדלתי בעיצומה של מלחמה, שאת פשרה מעולם לא הבנתי כראוי. האפשרות להכיר את מי מהוריי כראוי, נטלה ממני. מבחינתם הייתי נטע זר. כאילו שבעצם קיומי שיקפתי להוריי את את חוויות המלחמה שלהם.

 

צל המלחמה האכזרי של הוריי:

נולדתי למערכת נישואין טעונה נפשית/רגשית.

שני הורי עזבו את פולין לשוויצריה ב-1947, לצורך לימודי  פסיכולוגיה וסוציולוגיה ועם סיומם הם קבעו את ביתם בשוויצריה והתחתנו.

 

אמי, שהייתה יהודיה, שרדה את המלחמה במחתרת של וורשה. היא הייתה בת למשפחה דתית, מפיוטרקוב, עיירה דרומית ללודז'.

שלושה דורות חיו באותו בית. לסבא שלה, אברהם אנגלרד, היה בית עסק לממכר מוצרי ברזל ומתכת ונחשב לאיש אמיד. בת-דודתי, אירנקה, סיפרה לי שסבא של אמי היה הראשון בעל מכשיר טלפון ומספרו היה 1.

הוא גם היה רב ונחשב לסמכות דתית גבוהה. לדברי דודה אלה, הדודה של אמי,  הוא היה אדם אדוק וקפדן בדתו, אך בעל לב רחב. ובקיצור, הוא היה הפטריארך הטוב והמטיב של השבט, בו אמי, אלישיה (אלישע) מילר, נולדה.

 

היו לו 5 ילדים, 2 בנים ו-3 בנות. סבי, אביה של אמי, היה הבן השלישי שלו, אדם שומר מצוות ואדוק,  אך מפרנס גרוע. לכן, גם לא זכה לכבוד ויקר, גם לא מאמי. היו לה שפע וויכוחים אתו, בעיקר בשל קפדנותו בקלה כבחמורה שבמצוות. לאביה קראו מיילך (מלך) והוא שודך ע"י אביו, לאישה מעיירה סמוכה. נישואין אלה לא עלו יפה ואמי סבלה ממרותה ומדמותה אמה, המתעללת.

 

 אמי התעקשה ללמוד בבי"ס הפולני ולא ביהודי. כל קרוביה תיארו את אליס/אלישע כילדה "קשה" ומרדנית. היא נהגה לפרוש לפינה עם ספריה ואחרים ראו בכך התנשאות. היא ידעה תמיד יותר טוב מכולם ונהנתה להוכיח זאת במבריקותה. בפרוץ המלחמה ב-1939 , עם פלישת גרמניה לפולין וכיבושה, הוקם בפיוטרקוב הגטו הראשון.  אמי וחלקם הארי של בני משפחתה "הועברו" אליו.

 

היא הייתה בת 16 והצליחה בו במקום ליצור קשר עם ארגון המחתרת שבגטו. באמצעותם היא השיגה לעצמה דרכון מזוייף והפכה לפולניה. מאותו רגע ועד יום מותה, היה שמה אליסיה רוסטובסקה. היא הצליחה לברוח מהגטו ולהציל גם את אמה ואת אחותה אירנה, בסיוע מסמכים מזוייפים שהשיגה למענן.

 

את אביה היא נאלצה להשאיר בגטו. זאת היות שכיהודי דתי, הוא דבר רק יידיש וגם לא היה מצב שהוא יישרוד מחוץ לגטו,  בשל מראהו היהודי-דתי. הוא נפטר חולה וגלמוד בגטו פיוטרקוב.

 

את אמה ואת אחותה היא החביאה במנזר. אך המגורים במנזר ממש לא התאימו לאמא שלה, שהתמרמרה על כך שהיא נאלצת לנהוג כנוצרייה לצורך הישרדות, ואליסיה חשה מחוייבת למצוא לאמה מגורים בוורשה, ברובע הארי.

באותה עת חיפוש שכזה היה בגדר מעשה התאבדות של ממש, בשל הסכנה להיתפס מחוץ לחומות הגטו – עליה העונש היה מוות.

 

אמי לקחה את הסיכון והוא התפקשש. היא נלכדה בציפרניו של צורר פולני, שעבד מטעם הגסטפו.

את השאר ביכולתי רק לשחזר, אך לנוכח חוויות ילדותי וחוויותיי עם הוריי, קיימים בשחזור הזה שפע של רמזים לכך, שאבי היה אותו צורר, בו אמי נתקלה.

 

שלא תבינו לא נכון, אמי נמנעה מלחלוק את חוויות המלחמה שלה. פה ושם ספרה על אפיזודות שהיו כה מנותקות, שהיה קשה להבין מהן מה בדיוק קרה.

 

כבנה מעולם לא שאלתי או ביררתי, כי חשתי בעצמותיי, שעדיף לי שלא לשאול.  העניין הוא, שבאחת ההזדמנויות, "ברח" לה.

 

זה היה רגע נדיר בו אמי דיברה במעומעם על חווית מלחמה כלשהי שלה ולפתע היא גלתה לי סוד, שתפס אותי בהפתעה מוחלטת ושמרוב ההלם, לא העזתי לרדת לשורשיו.

 

היא אמרה, "דרך אגב, שמו של אותו סחטן היה כשל אביך, קראו לו אנדריאס מילר".

 

רק שנים לאחר מכן, כשהתחלתי לכתוב את הביוגרפיה של אמי, התחיל לשקוע בי מה אמי גלתה לי אז... אבי מולידי היה הפושע-הנאצי, הסחטן-הצורר, ממנו אמי לא הצליחה להיפטר אחרי המלחמה.

זו הייתה יד המקרה, אבל אבי התאהב ביהודיה אליסיה וכך, כמשתפי"ת, הצליחה אמי לשרוד את המלחמה. 

 

למרות זאת, אבי לא פסק מלרדוף ולצוד קרבנות אחרים, היות שזו הייתה פרנסתו. אמי נאלצה לשתף אתו פעולה, ולו רק כדי לשרוד.

היא הפכה לקרבן קלאסי של סינדרום שטוקהולם.

לאחר מרד גטו וורשה, ברחה אמי עם אחותה לצד הרוסי. שם ניצב הצבא האדום, שמסר כל פולני שמצא לגרמנים.

היא עבדה שם בבית חולים-שדה ואני רק יכול לדמיין לעצמי שהיא הייתה עדה למחזות זוועה, שאף הם הותירו בה את אותותיהם.

 

לאחר המלחמה, היא שבה עם אחותה לפיוטרקוב, אך הן לא פגשו, אף לא באדם אחד שהן הכירו. כול יהודי העיירה נרצחו.

בני משפחתה המעטים ששרדו, היו פזורים בכל כנפות העולם. רוב בני משפחתה נרצחו בטרבלינקה או בגטו.

 

היא החליטה ביחד עם אחותה ללמוד בלודז', מתוך מחשבה שהיא נפטרה מהצורר הסחטן.

אך אנדריאס גילה את מקום המצאה ואף הוא נרשם ללימודים בלודז'.

 

נולדתי ב-1950 ומייד נמסרתי על ידי הוריי למכרה שלהם. למזלי, דודה של אמי הצילה אותי. דודה אלה, שברחה ממוות בטוח עם בני משפחתה לציריך. מסתבר  שבכיתי ללא הפוגה בבית המכרים, להם נמסרתי, וכמעט שנפחתי את נשמתי.

דודה אלה לא הצליחה להתגבר על רמת ההתעללות והאדישות של המכרה ההיא, והחליטה בו במקום לקחת אותי לביתה.

היא לא טרחה כלל לבקש רשות מאמי לכך.

היא ובתה, אירנקה, דאגו לי ב-6 חודשי חיי הראשונים בעולם והתפתחתי כראוי.

אמי טענה "להצדקתה", שנוכחותי הייתה רק מפריעה לה, עת כתבה את הדוקטורט שלה.

זה גם הסיפור ששמעתי ממנה, לא פעם.

 

כיום אני יודע שהיא שקרה לי. היא כתבה את הדוקטורת שלה ביחד עם אבי, במקביל לנישואיהם.

 

עד כמה נורא חש אבי, שתמך בנאציזם, עם העובדה שנולד לו בן יהודי!

אני בטוח בכך שהוא זה ששכנע את אמי למסור אותי בלידתי. זאת היות שאמי מעולם לא אמרה לי, שהיא לא רצתה בי. שהיא הרתה אותי בטעות.

בכל אופן, לאחר כ-6 חודשים, אמי נשברה. כאמא היא לא הצליחה להחזיק מעמד עם הפרידה מילדה ופשוט "תלשה אותי" בברוטליות, מזרועות מי שאליהם נקשרתי והחזירה אותי אליה.

 

לגבי, הייתה זו טראומת-חיים, עליה לא הצלחתי מעולם להתגבר.

מאותו רגע ואילך, לא הצלחנו, אמי ואני, לבנות מערכת יחסים חמה ואוהבת, מאחר שמעולם לא ניתן היה לפצות/לגשר על הפרידה של חודשי חיי הראשונים. כל הקונפליקטים שחוויתי עם אמי, הושפעו מהפרידה ההיא.

כיום, אני גם משוכנע שאבי קיווה בסתר ליבו, שאמות מהזנחה בבית המכרה הראשונה. זה לא קרה.

אבי גבה ממני מחיר יקר מאוד בהמשך, על כך, שכיהודי, לא עשיתי לו את הטובה ומתתי.

 

חטפתי ממנו מכות-רצח, נרדפתי על כל צעד ושעל, הושפלתי ועוניתי בכל הזדמנות שהייתה לו. לדאבוני, מעולם לא התנגדתי לו

או הגנתי על עצמי, כי תמיד ניצבתי מולו לבד. איש לא עזר לי מול האבא הסדיסט והאלים שלי מאוחר יותר.

 

כלומר, נולדתי למשפחה מוכת טראומות-מלחמה והצל הכהה של המלחמה בלע אותי. מאחר שמערכת היחסים הקשה ששרה בין הוריי נוצרה בשל המלחמה, הפכתי אני, מתוקף ירושתי, לקרבן אותה מלחמה .

 

אבי, שלעולם נשאר תומך נלהב באנטישמיות ובנאציזם, איים עליי כל חיי.

 

הפכתי להיות היהודי הנרדף של המשפחה. הוא היכה אותי בקביעות, מכות מוות. אמי מעולם לא יצאה להגנתי, כל חייה קינן בה פחד המלחמה.  וברגע שהיה לו ברור ששרדתי את רצונו המפורש, הוא "שחזר לעצמו" מחדש (ובכך גם ארגן לאמי מחדש) את המצב,

שהיה קיים בין אמי לבינו במהלך המלחמה.

 

בגיל מאוחר יותר שאלתי את אמי, פעמים רבות, איך היא יכלה להסביר לעצמה את הסתירה בין העובדה שהיא מעולם לא הגנה עליי ממכותיו של אבי לבין הצגתה את עצמה כסניגורית של הילדים המוכים.

 

מעולם לא קיבלתי על כך תשובה, למעט האשמתי בתלונותיי, חסרות השחר, כלפיה על דברים שהיא מעולם לא לא עשתה.

 

נראה לי שבפועל, עברתי בקרב משפחתי את כל גווני וסוגי ההשפלות והרדיפות שהיו מנת חלקו של העם היהודי במלחמה.

אני לא בעל זהות יהודית 'קלאסית', החגים לא מדברים אליי, אך את תחושת הרדיפה, המוכרת לכל העם היהודי, אני מכיר מגוף ראשון

והיא זו שמגדירה את זהותי היהודית, כיהודי.

עם תנאי פתיחה שכאלה, התקשיתי לגלות בחופשיות את יכולותיי. הייתי לקרבן של השלכות חמורות ('השלכה', הינו מונח בפסיכולוגיה... ל.ל.). גם בעקיפין, הפכתי למגן של אמי. היא אמנם פחדה מאבי, מי שהיה הצורר הנאצי שלה, אך הקרבתי את עצמי ,גם תחתיה.

הווה אומר, שלא רק שהיה עליי לחיות, כהשלכתם, בפולין פגועת המלחמה, צלליהם וצלליה המלחמה היו עכורים.

מאוחר יותר, כפסיכולוג, יצא לי לעתים קרובות לפגוש מטופלים ביום-יום, וגיליתי עד כמה הורים ניצולי שואה התנתקו מחוויות המלחמה וכיצד הם העבירו את חוויותיהם כקרבנות לילדיהם, תוך  השלכה על הילדים של עצמם את זהותם הם.

על ילדים אלה נכפתה זהות בדויה והוריהם עשו מאמצים מכמירי לב למנוע מילדיהם לצאת מתפקיד הזהות אותו הם ייעדו להם, מנעו מידיהם חיים משל עצמם, משוחררים מזהות לא להם.

 

כילד אתה נתקל בפחדים המוזרים הללו של הוריך, החוששים לחוות מחדש את החלק שהם נתקו מעצמם.

 

לא רק שאבי פגע בי גופנית, הוא גם התעלל בי נפשית/רגשית והשפלותיי היו אף חמורות יותר מפגיעותיו הגופניות בי.

 

אם ההתקשיתי בביה"ס, או שהייתי עסוק בשיעורי הבית, הוא ראה בכך הזמנה לסבב מכות והשפלות. הוא תמיד מצא סיבה שתצדיק את התנהגותו כלפיי. הוא היה מכה אותי על הראש, צועק עליי שאני אפס ושממני יצא רק לוזר. יחס זה היה יום-יומי.

אילו רציתי במעט שקט עם עצמי, היה אבי מתנפל עליי, שאועיל להשקיע בלימודיי סוף-סוף  ולחדול מלהיות עצלן. גם אם כבר סיימתי את שעורי הבית, כלום לא עזר. בזמן הארוחות, הוא היה מעביר עליי ביקורת ללא הרף. הוא תמיד ציווה עליי איך עליי לאכול ובעיקר מה מותר לי אכול.

אחותי הקטנה נולדה עם סינדרום דאון.

שני הוריי השתמשו בה כבנשק נגדי. בכל פעם שרציתי להגיד משהו, אחותי הייתה מפריעה לי.

ואם התמרמרתי על כך, אבי היה מהסה אותי ואומר "אתה נורמלי ולה יש פיגור".

התפתחה בי שנאה תהומית לאחותי, אך שמרתי על רגשותיי לעצמי. כיום ברור לי שמטרתה האמיתית של שנאה זו היו הוריי, שהתעללו בי,

אם כי אופייני למדיי לחוש שטנה כלפי החלש.

 

גם בהבט הזה התגלה אבי כנאצי טהור. הוא זה שהפעיל אותי כנגד אחותי, עד כי הייתי מושכנע שחייהם של מפגרים, מיותרים. לא רק שהצליח לו להפוך אותי ליהודי נרדף, במניפולציות שלו הוא הפך אותי לגזען ברמה של נאצי.

 

בשנים מאוחרות יותר, הייתה אמי באה אליי בטענות על כך שראיתי בחיי אחותי חיים בלתי ראויים, על כך שהתנערתי ממנה. כיום אני מסוגל להבין את הקשר בין הדברים, אבל אז לא.

 

הוריי גם מנעו ממני קשר עם מכריהם. חייהם החברתיים היו של שכבת האינטלקטואלים העליונה. הם נהגו לארגן עם חבריהם ערבי הולדרלין (משורר ופילוסוף גרמני, מתנשא ושנוי במחלוקת, מהמאה ה-19'. ל. ל.), בהם הם דשו ודנו במשורר המופרע קשות. בכל פעם שהגיעו אורחים, הורחקתי. ככה הם שידרו לי בבירור שאין להם כלום אליי, שאני בשבילם חיים מיותרים. במשך שנים האמנתי שהוריי מוציאים עליי את תסכוליהם כמהגרים לשוויצריה. רק בשנותיי המאוחרות גיליתי שבפועל לא הייתי בקרב משפחתי שלי  נטע זר חסר תועלת, אלא  הייתי היהודי הנרדף בתקופת המלחמה מוורשה. אמי עשתה את כל המאמצים להרחיק אותי מתרבותי היהודית. היא עדיין פחדה שבעלה ילשין עליה ויימסור אותה לידי הנאצים, שיגלוהה לטרבלינקה. את הפחד הזה אמי מעולם לא אבדה. אחד הרמזים הבולטים לכך שהייתי היהודי הנרדף בקרב משפחתי היה שאבי התנגד בכל תוקף לכך שאלמד את שפת אמי, פולנית. 

                                   בפרק הבא שיתפרסם:

                                 המעבר מגיל הנעורים לבגרות, האור בקצה המנהרה

חיים בצלם של  ההורים

במידה שנולדתם במשפחה של ניצול/י שואה ואפילו של בני הדור השני לשואה, קיים סיכוי יותר מסביר, שלמדתם לשתוק ולא לשאול שאלות "מיותרות". חמור מכך הוא, שהמערכת הזוגית הראשונה, אותה הפנמתם, היא של קרבן ומקרבן ושלא במודע, בחרתם בזוגיות דומה.

בין אם תתקוממו  על ה"זילות", לכאורה (של השואה ו/או של אליס מילר), תחשדו במרטין מילר בניסיון "עלוב" להיבנות על שם אמו הפסיכולוגית ו'הכוהנת הגדולה', הסופרת חוקרת הילדות, אליס מילר - ספק אם תצליחו להישאר אדישים לסיפורו האישי של בנה הפסיכולוג, וספק גדול עוד יותר אם לא תמצאו בו "רמז" לחוויה כלשהי שלכם.

בסוף הפרק הראשון בסדרה, הערות והארות המערכת והזמנה אישית לדיון ציבורי פתוח, לשיתוף ולפרסום (בין אם בעילום שם ובין אם בפרטיכם המלאים)

* העתק מאמרו בשפת המקור  (גרמנית) שמור במערכת וניתן לקבלו בפנייה ישירה .

כמי שנולדה לניצולי שואה, ובעצמה בת דור שני לשואה, מלאכת התרגום והעריכה קשתה עליי מאוד. רגשית.

בקריאה ראשונה, לא ידעתי את נפשי מרוב צער. מצאתי עצמי מיבבת. על מרטין, על אמו אליס מילר, על עצמי, על אבי וסביי, על הזוועות של האנושות, הטרגדיות האנושיות, חיים שנעשקו ..

בעת התרגום עצמו קמתי מעם המחשב, שלא במודע,  'נזכרת' באיזו  'שטות' שעליי לבדוק או 'לסדר', מדי כמה דקות.

 

בעצה אחת עם מרטין מילר, הוחלט על "מינון" חוויותיו - גם למעני, אך בעיקר למען הגולשים באתר.

מאחר שקראתי, מן הסתם, את המאמר כולו, ואף נתתי את דעתי המלאה לו, ובמקביל לכך, אף קראתי נוסח שונה לו באנגלית, התעוררו בי לא מעט סימני שאלה ענייניים. בסופו של יום, העדפתי את מאמר המקור (בגרמנית) וכדי ליישב לעצמי את תהיותיי, הגעתי למסקנה, שאלה הם חוויותיו הרגשיות של מרטין מילר, המבוססות על שברי וזכרונות ילדותו המצמררת  והעשוקה, שאת חלקם נאלץ 'להשלים' עם מידע מקרובים ומכרים, בגיל מאוחר יותר.

כפי שכותב מרטין מילר בהקדמתו - לא לי (גם לא על בסיס חוויותיי האישיות והיותי בת הדור השני) ולא לנפש חיה כלשהי בעולם, הזכות לשפוט, לפקפק, לזלזל או לסתום פיות של מי שעברו שואת ילדות.

* מאוד אודה על תגובותיכם, בתקווה שהפרק הראשון של מרטין מילר, בחשיפתו האישית (לה נדרש אומץ חסר תקדים), יהווה את הצעד הראשון לפרסום ושיח חברתי פתוח לבני הדור השני והשלישי. הבמה הזו פתוחה לכול.

לתגובות , הגיגים ואנקדוטות

googleef0c864945215cce.html

   ©האתר למודעות ומידע על התעללות רגשית/מילולית סמויה

<a rel="license" href="http://creativecommons.org/licenses/by-nc-sa/4.0/"><img alt="Creative Commons License" style="border-width:0" src="https://i.creativecommons.org/l/by-nc-sa/4.0/88x31.png" /></a><br />This work is licensed under a <a rel="license" href="http://creativecommons.org/licenses/by-nc-sa/4.0/">Creative Commons Attribution-NonCommercial-ShareAlike 4.0 International License</a>.