אהבה נכזבת סמויה לבלתי נגישים רגשית (במערכות יחסים של שיא הקרבה) 

covert unrequited love

מפתיע ככול שזה יישמע, קיים מכנה משותף לאהבה להורה ולאהבה לבן/בת זוג: זהו גורם הדחייה. כשאהבתנו למי  מהם (לאבא או אמא, לבן או לבת זוג, לבעל או לאישה) איננה מקבלת מענה הולם (בדומה לאהבה שאנו מעניקים להם) - כולנו נחוש אבדן כבד ורווחתנו תיפגע, החל מירידה משמעותית בשמחת החיים, המשך בתופעות של דיכאון והשפעותיו לרעה על בריאותנו הגופנית ועד למחשבות ונטיות אבדניות... תחושות הדחייה והשפעות האבדן בתגובה לדחייה, זֵהוֹת בכל גיל, בכל מגדר, בכל תרבות.

(תוכן המאמר נשען על ממצאי 15 מחקרים, שאוששו בהדמיות MRI תפקודי ו/או שתוצאותיהם איששו ונתנו משנה תוקף למחקרים נוספים, מרחבי העולם, מבוססי תצפיות ועדויות).

כשמישהו, שאנחנו אוהבים בכל נימי ליבנו נוטש את הקשר ואותנו - נשבר הלב ומתרסק לרסיסים. לפעמים לוקח חודשים ושנים לאחות את הלב השבור.

אך עצם העזיבה של אותו אהוב או אהובה מהווה, בצורה אבסורדית, "מתנה משמיים", לעומת חייהם של המצויים במערכת יחסים עם אנשים בלתי נגישים או בלתי זמינים רגשית (בין אם אבא או אמא, בן או בת זוג). אנשים אתם הם חיים ו/או מנהלים חיים משותפים ביום-יום. בני אדם אוהבים ומעניקים, המצויים במערכת יחסים שכזו (בין אם במשפחה ובין אם בזוגיות), חיים בגיהינום רגשי של אהבה נכזבת בלתי מודעת. המדובר בחיי שעבוד רגשי של 24/7 וריצוי אדם (בן/בת זוג קבועים או את מי מההורים) נצלן, חסר מצפון ובעל/ת נכות/פתולוגיה רגשית/נפשית! לפי המחקרים, למסלול חיי האוהבים דמיון מובהק לחיי המכורים לקוקאין.

(שימו לב - כדי לא לשבור את רצף הקריאה של גוף המאמר, מובא המידע התומך מהמחקרים רק בסופו. אין ספק שתכניו "קשים לעיכול", מזעזעים ומקוממים - גם לנפגעים עצמם וגם לאוכלוסיית הקוראים. מכאן נבעה החשיבות של העלאת המחקרים, שמות החוקרים, ממציאהם ושנות פרסומם)

הקדמה ורקע נחוצים:

רובנו ככולנו מאמינים שאהבת תינוק או ילד להוריו ואהבת הורים לתינוקות ולילדים שלהם היא, בהגדרה, אהבה ללא תנאים, או האהבה האולטימטיבית (פסגת האהבה). באופן טבעי, כולנו יוצאים מתוך נקודת הנחה "אבסולוטית", שאהבה בין הורים וילדיהם היא אהבה ללא תנאי. נקודת הנחה זו נכונה לחלוטין כאשר המדובר בהורים בריאים בנפשם. אך, בהתחשב בנתונים הסטטיסטיים של ימינו, מסתבר שקרוב ל-10% מהאוכלוסייה הבוגרת בארה"ב (כל אדם עשירי), הם בעלי הפרעת אישיות מקבוצה/אשכול ב' של ה-DSM5, שמשוקפת (בין השאר) בפגיעה ביכולת לאהוב ולחוש אמפתיה בצורה טבעית, אמיתית ואותנטית. ההערכות השטח הן, שהמדובר בקרוב ל-20-25% אחוזים של כלל האוכלוסיה. זינוק זה לוקח בחשבון אוכלוסיות ייעודיות: 

באוכלוסיות ייעודיות, כמו של אנשי צבא ותלמידי בי"ס לרפואה נמצא שכ-20% הם בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית (כל אדם חמישי...). בקרב אלכוהוליסטים ומכורים לתרופות ו/או לסמים, הנתונים נעים בין 65% ל-90% של הפרעות אישיות מקבוצה/אשכול ב' של ה-DSM (בין כל אדם שני לכול אדם אלכוהוליסט!). אחוז האלכוהוליסטים בקרב האוכלוסיה הבוגרת בארה"ב קרוב ל-27%...

 

אמנם בישראל אחוז האלכהוליסטים הוא מהנמוכים בעולם המערבי (רק 1%), אך אחוז צורכי הסמים ותרופות המרשם (לא להם) עובר את ה- 20% ומתקבלת תוצאת שטח דומה – בכל אדם חמישי או רביעי שתפגשו מקננת הפרעת אישיות. כלומר שהסיכוי הוא, שגג כול תינוק עשירי בישראל, יהיה חשוף להורה אחד בלתי תפקודי שאינו מסוגל להחזיר אהבה. תינוק זה יגדל ויפתח תסמינים של אהבה נכזבת כרונית להורה הבלתי נגיש רגשית, באותה חומרה ודמיון של תסמינים לאלו של מבוגרים שנשואים או נמצאים בזוגיות ממושכת עם בני או בנות זוג בעלי אחת מהפרעות האישיות הבאות:

נרקיסיסטים (סמויים או גלויים), משוללי כל אמפתיה אנושית וכול יכולת לזהות אמפתיה אנושית; לבעלות הפרעת אישיות גבולית, אמנם יש יכולת לחוש אמפתיה – רק זו יכולת "שבאה והולכת" אקראית, ואיננה בהכרח מושתת על נתוני המציאות בשטח. לרוב היא מיושמת למען שרת את האינטרסים של מופרעי האישיות הללו; לבני אדם בעלי הפרעת אישיות אנטי סוציאלית אמנם יכולת מלאה לזהות אמפתיה – אך הם משתמשים באמפתיה, שהזולת מפגין כלפיהם ו/או בנטיות ורחשי ליבו – כבנקודות חולשה ותרפה שלו ומפעילים את נקודות החולשה שלו כנגדו (גם אם הזולת הוא ילד רך בשנים ו"במקרה" גם הילד שלהם); בבעלות הפרעת אישיות אישיות היסטריונית, כול שבריר של אמפתיה, במידה שקיים – מופנה במלואו כלפי עצמן...

...........

אהבה נכזבת סמויה - Covert Unrequited Love - כשלא מודעים ל"נטישה" של מושאי אהבתנו - (כי הם חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום שלנו)

בין אם המדובר באבא או אמא, בבעל או אישה, בבן או בת-זוג קבועים, המוח האנושי/הרציונל האנושי (בדומה לעין האנושית שמתקשה לזהות ציורים של טעויות אופטיות, כגון ציוריו של *אשר ESCHER*) - מתקשה (או כלל לא מסוגל) לזהות את העובדה המרה, שהאדם האהוב אתו הם בקשר שוטף, מעולם לא היה קיים בשבילם! איך בכלל ניתן לקלוט את העובדה שאדם שאתם חיים אתו/ה, שאתם רואים מול עיניכם, שממשיך לחיות אתכם, שאתם קשורים אליו בקשרי דם ו/או אהבה - הוא/היא בפועל מנצלים את אהבתכם לצרכיהם - כמו שמנצלים חפץ? שאותות החיבה והמחוות בהם הם טורחים, מעת לעת, לזכות אתכם - אינם אהבה, אלא עניין של תחזוקת ה"חפץ" שמשרת אותם נאמנה???! שהסיבה שהם "לא נוטשים אתכם פיזית", מושתת על מניעים אגואיסטים ואגוצנטרים, חולניים שלהם. הרגשות וה"רגישויות" שהם מגלים כלפיכם, לכאורה, עונים רק על צרכיהם-הם! כל מה שאי פעם קיבלתם מהם, היה רק עניין של "תחזוקה" מבחינתם (בתוספת מס ערך מוסף של תחושה של נקיפות מצפון בכם ואסירות תודה שלכם, כמובן). 

מודעת או בלתי מודעת - לאהבה נכזבת השפעות חמורות על הנפגעים, רק שלאהבה נכזבת סמויה מצטרף גורם הניצול המחפיר, הזדוני והציני של מושאי האהבה את אוהביהם והחמרת מצבם של הקרבנות האוהבים, בהעדר אפשרותם להתאבל ולהחלים. 

טעות אופטית

הביטו בתמונה.

מה אתם רואים?

במבט ראשון רואים קוביה.

אבל מאחר שיודעים שהמדובר בטעות אופטית,

מביטים שוב ושוב, או למשך זמן, כדי לגלות את הטעות.

קוביה זו הינה ציור פשוט בעל מספר קווים ישרים

ואם במבט ראשון, במלוא היושר והכנות, לא ראיתם את

הטעות - אז מה גורם לכם לחשוב ו/או להאמין שהייתם

מסוגלים לזהות מערכת יחסים של "אהבה אשלייתית"? אלמלא הפניתי את תשומת ליבכם לכך שהמדובר בטעות אופטית - הייתם שמים לב? - הרציונל האנושי לא מחפש ולא מסוגל לזהות טעות אופטית "אוטומטית", על אחת כמה וכמה, אם היא מורכבת מאינספור קווים ופרטים קטנים, כמו מערכת יחסים של רגשות אהבה עזים למושא בלתי זמין רגשית. מה גורם לכם לחשוב ו/או להאמין שהמוח שלכם היה מסוגל לזהות את מושאי אהבתכם לאשורם כ"נוכחים-נפקדים" בחייכם? כ"שותי דמכם"? מה גורם לכם לחשוב שיש לכם או למישהו בחירה חופשית כעבד או שפחה?

באשלייה אופטית - העין מצלמת במדוייק את כל הציור -  רק המוח האנושי, הרציונל האנושי "מקנה" למביט התמים בו את האשלייה שהמדובר בציור ככול ציור אחר.

 

כלומר, שהן כמביטים תמימים, והן כמביטים שאמרו לנו מה עלינו לחפש - אין זה "ברור מאליו" שאתם או כל אדם אחר, תזהו.

מערכות יחסים של קרבה יכולות להיות טעות אופטית

מערכות יחסים אינן שונות מציור מורכב מאלפי פריטים קטנים כגדולים. לכולנו גג שני הורים. לכולנו מספר מוגבל של בני/בנות זוג קבועים (מעל לשנה). אין לנו את יכולת ההשוואה בין ההורים שלנו להורים של אחרים, כי בחיים לא יהיו לנו הורים אחרים. חמור מכך, אין לנו אף לא את הכלים ההשוואתיים בילדותנו בין התנהגות הורית בריאה לבין התנהלות פתולוגית. בין התנהגות תפקודית להתנהגות בלתי תפקודית. גם אין לנו את יכולת ההשוואה בין מערכות הזוגיות שלנו לאינספור מערכות זוגיות קבועות (מעל לשנה). על אחת כמה וכמה לא בנישואין.

ואם לרגע קל תעצרו ותעשו השוואה אנלוגית בין טעות אופטית לבין יכולת זיהוי של התעללות רגשית סמויה, תגלו שבין אם כקרבנותיה ובין אם כמטפלים בתחום הרגשי/נפשי (בשני המקרים "צופים תמימים"), זיהויה והטיפול בה אינם עניין של מה-בכך. וכפי שציירים מדופלמים "יירקו דם"בנסותם לתקן רק את "הטעויות" שבציור האופטי השגוי, מבלי לגעת ולשנות פרטים וקווים אחרים בו - כן בלתי אפשרי לזהות ולטפל בשורש הפגיעות של התעללות רגשית סמויה באמצעות הרציונל האנושי. כי התעללות רגשית סמויה נוגדת את הרציונל האנושי ומתפרשת בו בדיוק כפי שטעות אופטית מתפרשת בו.

ומה שקורה במערכות יחסים עם אנשים אהובים וקרובים אלינו, המשוללים כל יכולת להחזיר לנו באותה מטבע של אהבה אותנטית, בשל נכות/פתולוגיה רגשית/נפשית שלהם (ולא בגללנו או בגלל משהו שבכלל קשור אלינו) - זו בפועל "טעות אופטית". פרשנות טועה ומטעית של הרציונל האנושי של האוהבים מכול הלב (ברמה של כול אדם בריא בנפשו).

אשליה אופטית

אהבה נכזבת סמויה/שלא מדעת

 

חשבו על רמת ההתעללות הנפשית/רגשית, רמות האומללות והכאב, אותן חווה אדם (ילד/ה, גבר/אישה) מדי יום ובכל רגע נתון, בעודו חי לצד אהבת נפשו, אדם מאוד יקר לו/ה או הכי יקר לו/ה, כאשר מושאי אהבתו לא רק שאינם מקרינים לו כל אהבה, הם או משוללי יכולות רגשיות, או מופרעים רגשית/נפשית. תינוקות וילדים הם ססמוגרפים רגשיים וקולטים במדוייק את האמת הרגשית. האמת היא שגם מבוגרים קולטים במדוייק שהחיוך אינו אמיתי, שאין כל כוונת אמת מאחורי ההבטחות ו/או מילות האהבה והרוך. שאין כל הענקה מכול הלב - לא של מתנות ולא של רגשות. העניין הוא, שבבני אדם בוגרים ההיגיון/הרציונל "בשל" ולרוב הוא גם התכונה האישית עליה רובנו מסתמכים לפתרון התלבטויות, סתירות ובעיות. כולנו גדלנו בחברה בה התפיסה לגבי הורים היא, שכול הורה אוהב את ילדיו ללא תנאים. כשחיים בזוגיות ממושכת או בנישואין ומתעוררים עם האהוב/ה מדי בוקר - הרציונל של רובנו יגיד לנו שהוא/היא אוהבים אותנו (כי אם לא, הם לא היו במיטה לצידנו).  

ההיגיון האנושי, הרציונל של בני האדם מתקשה לקבל, ובפועל מסרב לקבל, את האפשרות שאבא או אמא, בן זוג או בת זוג, בעל או אישה - כל מי שחיים אתו/ה תחת אותה קורת גג או, שקיים אתם קשר שוטף ושאוהבים מאוד-מאוד, לא רק שאינם מסוגלים להחזיר לנו אהבה אותנטית, אלא שקיים סיכוי שהם מעורערים בנפשם (מה לעשות שהפרעות אישיות הן בהגדרה פתולוגיה). עצם הרעיון, שאבא או אמא, בן או בת זוג של שנים, בעל או אישה הם מופרעים נפשית, נדחה ע"י הרציונל האנושי כבלתי קביל, ברמת ההזוי או, חלילה, ברמה שמצביעה לכאורה, על מי שלרגע חשבו כך כ"דפוקים"... (בעיקר ביהדות ובישראל...).

תתפלאו, גם שכניהם ובני משפחתם של *רוצחים סידרתיים, או, להבדיל, פדופילים שנתפסו, מתקשים לקלוט איך זה שהשכן החביב והאדיב, או מי מהקרובים והאהובים עליהם כזו "מפלצת". ה"היגיון" של רובנו ככולנו מתקשה לקלוט: 1) איך זה שאנו אוהבים או התאהבנו באדם כה "חולה" ו-2) איך זה שלא שמנו לב שאנו חיים או חיינו עם "מפלצת"? - שתי האפשרויות הללו נדחות על ידי הרציונל האנושי על הסף, אוטומטית ובבעתה! (בצרפת, בקנדה, באנגליה ובסקוטלנד קיימים חוקים, בדין הפלילי, נגד התעללות רגשית/נפשית בילדים ובמבוגרים כאחת). 

העניין הוא, שמה שחווים האוהבים בקשר עם נפש אהוב/ה של נוכח/ת-נפקד/ת, בין אם בנישואין, בין אם במשפחה ובין אם בזוגיות שלכאורה קיימת מזה זמן-מה - זו אהבה נכזבת כרונית, סמויה מן העין!

הייתרון הכי בולט שיש לאהבה נכזבת רומנטית, בה האהוב או האהובה מודיעים שאין להם עניין או "גומרים" עם הקשר אתנו הוא, האמת העירומה. מושא אהבתנו לא מעוניין באהבתנו ו/או בנו. יש וודאות (הגם שנוטים להתכחש לה, ולו רק כדי לטשטש/לעמעם, כדי להטיב להתמודד עם הכאב המפלח והעינוי הרגשי).

כל מי שחוו אי פעם אהבה נכזבת רומנטית, בה הם נעזבו לאנחות, יודעים זאת וזוכרים זאת הטב. כי המוח שלהם הגיב "אינסטינקטיבית" בפאניקה. הם היו מוכנים לעשות ה-כ-ו-ל כדי לשכנע את הנוטשים שהם עשו טעות איומה. וה-כ-ו-ל

 זה פשוטו כמשמעו גם "לזחול על גחון", "לתת את כל רכושם כדי להחזירם אליהם" ואפילו "לכרות ברית עם השטן בכבודו ובעצמו". כי הכאב והעינויים הנפשיים, הרגשיים והגופניים שחווים האוהבים, שננטשו, הוא בלתי יתואר.

כאב זה יימשך, עינויים אלה יימשכו, עד לעיכול ולקבלת הרציונל של הננטשים, או עד להשלמתו של הרציונל שלהם עם העובדה שעליהם "לשכוח" מאותם אהובי ליבם, שאמרו להם במפורש, או שעזבו אותם במפורש, שאין בליבם כל רגש אהבה אליהם.

 

המדובר בתהליך אבל ממושך, לאורך תקופת זמן שעשויה להימשך לא רק חודשים,  אלא לאורך שנים... אף להסתיים בהתאבדות המאוכזבים. כאמור, הכאב הוא בלתי נסבל, למרות שהעובדות הן חד-משמעיות. הוא מתבטא בד"כ גם ככאב גופני וכן פוגע בבריאות הגופנית, בה במידה שמענה רגשית.

(בני אדם עם תעצומות נפש, מצליחים, בסופו של תהליך האבל על אהוב/ה שיצאו מחייהם להתחיל לאסוף את השברים. זה נכון בתהליך של אבל על אדם אהוב שהלך לעולמו וזה נכון בתהליך של אבל על אדם אהוב שעזב אותנו. עם מוות עלינו להשלים, כחלק מעובדות החיים. נמשיך להתגעגע עד יומנו האחרון, רק שהכאב ייפשוט ויילבש צורות אחרות במהלך הזמן, ואם תיכנס לחיינו אהבה חדשה נתחיל להחליםץ הבכייה החמורה היא, שבאהבה נכזבת סמויה מושאי אהבתנו לא יוצאים מחיינו 'מרצונם החופשי'... ולנפגעים קשה 'לדמיין', אפילו חיים בלעדי הנוכחים-נפקדים).

 

תינוקות, ילדים, נשים וגברים כאחד מגיבים כמכורים לקוקאין, לנוכח חוויית אהבה נכזבת,

בין אם רומנטית ובין אם להורה.

בילדים להורים בעלי פתולוגיה רגשית/נפשית ולבני/בנות זוג של בני אדם בעלי הפרעות אישיות, לא נעשה ה"חסד" של הניתוק. הניתוק מאפשר התאבלות, עיבוד האבל, האבדן, הכאב וסיומם

 

בחיים במחיצת מתעלל/ת רגשיים סמויים, הנפש והנשמה של הקרבנות (התת-מודע של הקרבנות) מרוסקים מתוקף קיומם התמידי של חוויות והשפעותיה ההרסניות של אהבה נכזבת. אך הרציונל האנושי מניע אותם "להתאמץ עוד קצת", "להשתדל עוד קצת", "לרצות עוד קצת", "לוותר עוד קצת", "להעניק עוד קצת" למושא אהבתם, שהם רואים מול העיניים ושבתיאוריה קיים/ת בעולמם. כי אם יש דבר אחד שהרציונל שלהם מודע לו זה, שהם עצמם מאוד אוהבים - וכשאוהבים זה הגיוני לגמרי, שמוותרים, מעניקים וכו'. כלומר בעוד שלרגשותיהם ולנפשם אין כל מרגוע או מנוח, אין כל  אפשרות להתאבל ולהתחיל בכך את תהליך ההחלמה, הרציונל שלהם דוחף אותם להמשיך להשקיע את כול שיש בהם. בדיוק כפי שהרציונל האנושי מגיב במצבים של אהבה נכזבת, בה האדם ננטש ע"י מושא אהבתו, ובדיוק כמו שהוא מגיב באנשים שמכורים לקוקאין. (הפגיעות של אהבה נכזבת והמשך קיומו של קשר עם ההורה בעל/ת פתולוגיה רגשית/נפשית, בילדים שנפגעו מ*ניכור הורי, מסבירות במדוייק את רמת חורבן זהותם ועתידם של מי שנפגעו וכן את "התרפקותם", אהבתם ומסירותם חסרת הגבולות להורה המתעלל/ת).  

מאמרי האתר כגון: *גסלייטינג, *הגדרתה והשפעותיה של התעללות רגשית/נפשית, *השפעות לחץ רגשי/נפשי על בריאות הגוף וכמובן כל שאר המאמרים (שמאירים מצבים והבטים ספציפיים), נועדו להקנות נגישות לידע מבוסס, אמין, מקצועי ועדכני, על שפע ההבטים של התעללות רגשית סמויה, לכול . האתר כולו הוא, בפועל, מאמר אחד (בהמשכים) על התעללות רגשית סמויה וגם מאמרים שכבר מפורסמים בו, מתעדכנים ומתחדדים בו מעת לעת. זכרו, התעללות רגשית סמויה היא אכן סמויה מעין כול - ניתנת לאישוש "רק" באמצעות שלל השלכותיה ונזקיה לקורבנותיה!!! (את הנזקים הללו ניתן לאשש ע"י אנשי מקצוע מוסמכים ובקיאים).

* לפי כל האמור וממצאי המחקרים הרבים בתחום, שהצטברו ושוכללו במהלך 50 השנים האחרונות - הטיפולים היחידים היעילים, והקצרים משמעותית, בשורדי אהבה נכזבת סמויה ובכל שורדי התעללות רגשית סמויה, הם טיפולים

העוקפים את הרציונל האנושי! >>>> לשיטות טיפול מוכחות 

הסברים ואישוש מדעיים למובא בכתבה, במחקרים שלהלן.

!!! יש לזכור שמי שנפלו קרבן למתעלל/ת רגשי הם בני אדם בריאים בנפשם.

חלק ניכר מהם, בעלי EQ גבוה (איכות רגשית גבוהה)!!!

מחקרים מדעיים  השוואתיים בנושא תגובות אנוש לאהבה נכזבת

כבר ב-1969 הוכח ע"י בואלבי, שפרידה מהורה במהלך גילאי התפתחות שונים של  ילדים, מייצרת שני שלבים בילד/ה: "מחאה" ו"ייאוש" באותן עוצמות של תחושות והתנהגויות שקיימות באהבה רומנטית נכזבת.

 

תוצאות מחקר זה נצפו והושוו ע"י ד"ר לואיס ושותפיו למחקר בשנת 2000. הם גילו שבמהלך שלב המחאה, האוהבים (ילד/ה גבר/אישה) לרוב מנסים בכפייתיות להחזיר לעצמם את/לזכות באהבת מושא אהבתם. אך כאשר תחושות הדחייה "שוקעות" בהם, האוהבים גולשים לייאוש.

 

בד-בבד, בין השנים 1979 ל- 1992 נערכו מספר מחקרים מובילים בתחום  הפסיכולוגיה (גריפין-שלי, הלפרן, לייבוביץ', מלודי ושות.,  פיל וברודסקי , שייף, טנוב), שחקרו והוכיחו שאהבה היא סוג של התמכרות, בשל תופעותיה בעלות המאפיינים הדומים לתופעות של התמכרות: מיקוד תשומת הלב של האדם (גבר או אישה) במושאי אהבתם, תנודות במצבי הרוח, נהייה אחר מושא אהבתם המועדף/ת, התנהגות כפייתית, טורדנות (אובססיה), "עיוורון"/עיוות למציאות, תלות רגשית, שינויים באישיות, נטייה ללקיחת סיכונים ואבדן שליטה עצמית.

 

לדברי הפסיכולוגית והחוקרת ד"ר פישר (2004), כאשר האהבה לזולת נענית באהבה, המדובר בהתמכרות בונה, אך כשאהבה זו איננה מקבלת מענה דומה ממושא האהבה,  (לא נענית באותה מטבע של אהבה), היא הופכת להתמכרות הרסנית.

באותה שנה, מעט קודם למחקרה זה של ד"ר פישר , פורסמו תוצאות מחקרם של ד"ר נג'יב ושותפיו, שחקרו את השפעותיה ההרסניות של אהבה נכזבת על בני אדם. מחקר זה, אושש את סברתו הראשונית של נג'יב, שקיימת הלימת תגובות כלל אנושיות ובין תרבותיות לחוויה המטלטלת של אהבה נכזבת.

 

ד"ר פרסלה וד"ר בראון הוכיחו במחקר אחר (2010) שאהבה והתמכרות לקוקאין חולקות את אותם מוקדי-הנעה של  הישרדות במוח, עובדה שמסבירה את עוצמות האובססיה (טורדנות כפייתית).

עד לאותה עת, היה מידע ומחקר מדעי מועט לגבי אהבה חסרת מענה - אהבה רומנטית נכזבת.

במרוצת השנים , המשיכה ד"ר פישר במחקריה, בעודה נשענת על תוצאות מחקריות של אחרים בתחום:

* חוויית הדחייה ממושא האהבה, מפעילה באוהבים המאוכזבים את מערכות התגמול האנושיות, המצויות בתת-קליפת המוח (ב-VTA) והמתווכות בין הנעה (מוטיבציה) ותגמול. המדובר בתערובת של רגשות אהבה, שהוכחו במחקרם של הטפילד ורפסון משנת 1996, שמתעצמים דווקא לנוכח דחייה.

* בנוסף, אזור ה-VTA בתת-קליפת המוח, והמוקדים המגיבים בו ובקליפת המוח, הם אותם מוקדים שמגיבים לצורך בקוקאין אצל המכורים לו.

* וכפי שהמכורים לקוקאין יעשו "ה-כ-ול" כדי לספק לעצמם את מנת הסם הבאה, וגמילתם ממנו תהיה תהליך קשה ורווי כאבים גופניים ונפשיים, כך בדיוק מגיבים כל בני האדם לנוכח דחייתם של מושאי אהבתם - מי מההורים או בני/בנות זוג.

בתחילת 2010 ערכו אלן פישר, לוסי בראון, ארתור ארון, גרג סטרונג ודברה מאשק, מהפקולטה לנוירולוגיה שבמכללת אינשטיין, ניו-יורק, מחקר מוחי ב-114 משתתפים (גברים ונשים). המחקר עסק בהשפעותיה השלכותיה של אהבה נכזבת על מוח האדם ותחושותיו הגופניות והרגשיות. החוקרים הסתייעו ב- MRI תפקודי כדי למפות את האזורים במוח שהגיבו לתמונות האהובים, שיצאו מחייהם של המשתתפים. במקביל לכך ולסירוגין הם נתבקשו להביט בתמונות של אנשים שהם אוהבים ושקרובים אליהם ולתאר מילולית במהלך הצפייה בתמונות, את הרגשות והתחושות שעולים בהם.

מעבר למיפוי אזורי התגובה הספציפים במוח, השוו החוקרים ואף אוששו את תוצאותיהם של כ- 10 מחקרים דומים, שקדמו לשלהם. בין אם לגבי "חוויות ההתמכרות" לאהובים, שאכזבו, ובין אם לחוויות התמכרות לקוקאין.

 

החלקים של מערכת העצבים, שהיו מעורבים בחוויות ובתחושות ההתמכרות היו זהים.

האפשרות שאהבה נכזבת וגמילה מסמים כוללת את אותה מערכת תגמול של רווח/הפסד שבתת-קליפת המוח, החיונית להישרדות ולהמשכיות, מסבירה רגשות והתנהגויות האופייניים בשני המצבים הללו, בהם קשה עד בלתי אפשרי לשלוט, ללא הבדל גיל, מגדר,  גזע או לאום.

בכול בני האדם בעולם, שחוו אהבה נכזבת, ניתן לקבוע (בסטיות תרבותיות זניחות) רמות גבוהות של מחשבות ונטיות לאבדנות (אבדן טעם להמשך החיים ובמקרים קיצוניים, התאבדויות) , דיכאונות קליניים ונטיות רצחניות (בעיקר בגברים), על רקע אהבה נכזבת ודחייה של רגשות האהבה שלהם ע"י מושאי אהבתם.

 

אזורי התגובה המוחיים, היו משותפים לכל משתתפי המחקר שלהם (וכן למשתתפי מחקרים אחרים), לגבי מניעים אנושיים בעלי ערך הישרדותי וערך של המשכיות. אזורי תגובה אלה מגיבים על מצבים טבעיים, בעלי אנדרלמוסיה של רגשות.

 

החוקרים לא יכלו לקבוע בוודאות באם התגובה לרווח/הפסד, שנצפתה בקבוצת הנוירונים שבבמרכז המוח האמצעי (בגרעין- הנשען) ובקליפת המוח הפרה-פרונטלית (תגובה שנצפתה גם במכורים לקוקאין), היא תגובה המעידה על הסתגלות בריאה או הסתגלות שלילית של הפרטים, אך לא היה להם ספק במניעים שנוצרו במשתתפים לנוכח חוויית הדחייה שחוו.

 

כמו כן, העידה תגובת האזורים העשירים בדופמין במוח (האזורים המזו-לימביים) על מניעים המשותפים ליונקים (לא רק לבני אדם) בתחום ההישרדות וההמשכיות. עדויות אלה הוכיחו כי המדובר במצב ממוקד מטרה (הישרדות והמשכיות) ולא ברגש בודד של "אהבה". תוצאות מסקנות אלה עולות בקנה אחד עם מחקריהם של ארון את ארון 1991, ארון ושות' 2005 ומסקנותיה של פישר במחקרה משנת 2004 שהוכיח כי  רגשות אהבה עזים שנדחו, כמוהם כצורת התמכרות מסויימת מאוד, לסם הקוקאין.

לתגובות, הגיגים ואנקדוטות

העתקה ו/או שכתוב למטרות שיווק ו/או פרסום - זו גניבה!

googleef0c864945215cce.html

© האתר למודעות ומידע על התעללות רגשית/מילולית סמויה