תחושות של חוסר וודאות כרונית ומצב מתמשך של חוויית הישרדות (במערכות יחסים מוּנָעוֹת אהבה) - הינם קרקע פוריה לתסמונת השבויים, היא *סינדרום שטוקהולם. בהפוך על הפוך, מי שנפגע/ת "אסירי תודה" למתעללים על כל רגע של חסד. על כל "נחמדות"... ושלא במודע, מתחילים לשנות התנהגות כדי לזכות בעוד רגעים טובים. במצבי חיים בשוטף, ההגדרה המדוייקת למה שחווים זו *היקשרות טראומטית. האכזבות הקטנות והגדולות מהאהוב/ה שחווים בקשר, הופכות את הקשר ל*קשר של בגידה (שמסביר בדיוק מה חווים בהיקשרות טראומטית).

ככול שהלחץ, בו נתונים, גבוה יותר וממושך יותר, כן "תעורער" הזהות מהר יותר.

וכפי ששבויים וחטופים מתחילים להזדהות עם שוביהם, מי שעוברים התעללות רגשית "אנוסים" לשתף פעולה עם הדמויות המשמעותיות בחייהם, כי קשה לחשוב או להתמודד עם המחשבה של מה יקרה בלי הקשר הזה (הישרדותם של ילדים וחסויים תלויה בדמויות המטפלות, הישרדות של פרנסה תלויה במעביד, הישרדות בזוגיות תלויה ביחס של בן/ת הזוג, הישרדות/הצלחה אקדמית תלויים בציון של המרצה...). תהליך הריצוי הזה, את המתעלל/ת, הוא ששובר את הזהות האמיתית של כל אדם. בקשר בריא, אין צורך לבטל זהות כדי לקיימו. וויתורים הדדיים הם אמנם חלק מכל קשר טוב, אך מילת המפתח היא ההדדיות ומשקל הוויתורים של כ"א.

קשר בריא אינו תובע ביטול אישיות או זהות של מי מהשותפים לו. המשך קריאה: פרספקטיסייד perspecticide.

אנחנו לא צריכים לדאוג לקשר שלנו עם מי שבאמת אוהב/ת אותנו - אנחנו "חייבים" לרצות כרונית את מי שחשוב בעינינו ובה בעת מאיים על תחושתנו הרגשית, הנפשית ו/או הפיזית. תשומת הלב שלנו נכנסת לעמדת "הישרדות" ומופנית רובה ככולה למתעלל/ת. כלומר, שמזניחים או זונחים, שלא במודע, דווקא את מי שהיו יכולים להביע תמיכה והבנה אמיתית בנו.... ואת הפסקה הזו אני כותבת ברבים, מהסיבה הפשוטה, שכל אדם נורמטיבי שייקלע לסיטואציה דומה יגיב באותה דרך. בדיוק באותה מידה שכ"א מאיתנו יגיב אם ייחטף או ייפול בשבי. זה לא תלוי השכלה, אינטליגנציה, מוצא, מצב כלכלי וכו', זו תגובה טבעית של כל נפש חיה.

התעללות רגשית סמויה הינה פעולה תוקפנית על זהותו ומהותו של הזולת, שכובלת/אוסרת אותו לתוקף/ת - מי מאיתנו לא צריך להרגיש אהוב, מוגן ומוערך ע"י מי שהוא/היא אוהבים או זקוקים להם?